עשיתי שטות.
וזה כל כך אבסורדי,
אם אני אקנה לעצמי מכנס או חולצה או משהו חיוני אני ארגיש כאילו אוי ואבוי מה עשיתי ולמה בזבזתי כסף.
אבל להוציא 200 שקל על אוכל לגמרי לא חיוני רק בגלל שאני לחוץ, אני לא חושב פעמיים.
עכשיו אני מרגיש כמו טמבל.
כי אני שונא את הדפוס הזה, של להיות בלחץ וישר לתכנן בולמוס כי זה הדבר היחיד שמרגיע...
אני לא רוצה את זה יותר, ואני שונא כשזה קורה.
הכל פה מבולגן ברמות...
יש דברים על הרצפה, ודברים מחוץ לרצפה ודברים בחצר, ויש עוד מלא שטויות למיין.
למצוא מלא דברים של גוויני מוחבאים בחלקים הנסתרים של הארונות הגבוהים,
זכרונות חומריים שאפשר לתפוס ביד.
כמו השמלה ההיא שקניתי לי,
הבגד הראשון שאי פעם קניתי לה,
נתתי לה אותו מתנה בבראשית,
וכמה היא שמחה,
וכמה היינו תמימים ומתוקים,
וכמה מכוער זה נגמר.
ואיך היום קרעתי את השמלה בשני הידיים שלי.
ולא חשתי משהו מיוחד לכאן או לכאן,
רק סוג של הכרח לומר שלום.
ואולי גם להתראות.
רק אולי.
לא טוב לי,
אני מרגיש שאני מתחיל לקרוס מתחת ללחץ הזה,
ורוב האנרגיה שלי הולכת בעיקר להדיפה של דברים רעים, כמו לא לקבל התקפי חרדה, לא לעשות בולמוס, לא להקיא.
וכמה שאני רוצה להקיא,
קשה לי לתאר את זה.
מרגיש לי מלוכלך ורע בתוכי ואני רוצה להוציא הכל החוצה ולהטהר.
אבל אני לא רוצה לפתוח שוב את הקופסת שרצים הזו,
החזקתי מעמד עד עכשיו בלי להקיא,
כבר שלושה חודשים כמעט.
ואני לא רוצה לחזור לזה.
אז למה אני כל כך מתגעגע לזה.
"אנחה"
לפני 15 שנים. 28 באוקטובר 2009 בשעה 16:32
