עץ הדומים עסוק

היומיים האחרונים היו טובים אליי,
אחרי שבוע של התבשלות בתוך עצמי לאחר פתיחה של כמה דברים לא פשוטים בטיפול, אני פתאום מרגיש מעט קרני שמש וחמימות נעימה בתוכי שלא הרגשתי הרבה זמן.

זה כל כך זר למען האמת, עד שלקח לי זמן לזהות את זה.
הנאה.
סיפוק.
אושר.

גם אם חמקמקים וערפיליים, אבל עדיין, תחושה כזו מוזרה, שהגוף מתנגד לה, אבל לא באותה קיצוניות כמו פעם.

אני חושב שבאמת היו לי יומיים מאושרים,
חצי מזה בגלל האנשים היקרים והאהובים שסבבו אותי.
וחצי מזה בגלל...שאיפשהו, נתתי לעצמי מעט רשות להרגיש טוב.

וזה דבר עצום.
כי פתאום אני מרגיש סדקים אמיתיים ראשונים בתוך השנאה האדירה הזו כלפי עצמי,
סדקים בבושה, סדקים בקלון,
ופתאום, גם עם מעט מעט מעט, אני מרשה לעצמי....להיות קיים.

היום נגעו בי, פיזית, מגע אוהב וחברי, ונתתי לזה להמשך.
לא נרתעתי מזה(לפחות רוב הזמן) וזה היה ממש נעים.
הדבר הקטן הזה, כל כך גדול בשבילי, שקשה לי להסביר.

וכיף לי פה.
אני פתאום מתחיל לראות עתיד, גם אם אני עדיין מתקשה להאמין שהוא יתקיים או שאני זכאי לו, אבל יש שם משהו.
ויש אפילו ניצנים קטנים של גאווה בתוכי,
ואני בהססנות של נער אל מול אשה מאמץ אותם לתוכי.

אני..
נותן קרדיט לעצמי.
רק לומר את זה עושה לי בעע בגוף(בלי ציניות)
אבל, גם קצת נעים.

אז מבולבל.
אני הולך נגד הרפלקסים, וזה קשה ומבלבל ומתעתע.
ויש נפילות.
ועם כל זאת.
לקחתי הימור על עצמי,
ואני חושב שהרווחתי.

וגם,
שנתיים וחצי של קריעת תחת ועבודה קשה, מתחילה להראות לי פירות.
ועם כמה שזה מפחיד אותי לומר.

נעים לי.