שיקום נפשי הוא דבר אכזרי במידת האירוניה שבו.
בניגוד לכל כאב או מועקה פיזית, שבה הדבר היחיד בראשנו הוא למגר את הכאב ולפתור את הבעיה, כאשר מתמודדים עם כאב נפשי, לרוב ההיפרדות מהכאב עצמו מעוררת התנגדות עזה וגדולה הרבה יותר מאשר הכאב הקיים.
כל רעיון חדש, כל התנהגות חדשה, כל תחושה חדשה, מקבילה לקבלת תרומת דם ללא שום ידיעה מה סוג הדם של התורם.
לדוגמא,
שבת הקודמת אני כתבתי פוסט מאוד חיובי, על זה שסוף סוף אני מתחיל לאפשר לעצמי להרגיש טוב, ושנעים לי.
כמעט מיד אחרי פרסום הפוסט הזה, ברגע שהידיעה שהכרתי בכך שטוב לי לפתע חלחלה פנימה, הגוף שלי הגיב בצורה אלימה לידיעה הזו(התקף פאניקה והתמוטטות מהסרטים).
איך יתכן מצב אבסורדי כל כך שבו תחושה טובה כואבת ומייסרת?
פה מגיע החלק הקשה והעצוב ביותר, שההכרה המודעת שלנו אינה יושבת במקביל להכרה הלא מודעת שלנו.
ובעוד שאני יכול להחליט לעשות דבר מסויים, הגוף שלי יגיב בצורה שתנטרל אותי לחלוטין כך שאני לא אוכל לעשות את הדבר הזה, כתוצאה מהתנגדות של תת ההכרה.
הדבר הזה שקורה לא מעט, הוא אחת הדברים שגורמים לי להכי הרבה בושה,
לקבוע עם מישהו ולבטל כי פתאום הגוף מגיב בהתקף כלפי כל צעד לקראת יציאה או הכנה ליציאה.
ביטול או אי השלמת פרוייקטים.
והכי עצוב, חתירה לאושר.
דחייה פיזית של סיפוק, הנאה, או אושר.
וכך תמיד נוצר מצב מול אנשים, שאומרים לך, מה הבעיה, פשוט תעשה את זה וזהו, זה הכל בראש...
ולא מבינים שיש יותר מראש אחד.
כל העסק הזה מעצבן אותי, זה כמו להיות במירוץ כאשר כל האחרים רצים בקו ישר ואני רץ בספירלה.
ואני יודע, שעם מספיק התמדה דברים מתקדמים ומשתנים, אני הוכחתי את זה לעצמי.
אבל עדיין, זה לוקח כל כך הרבה זמן, וכל כך הרבה סבל, ואני פוחד שהזמן אוזל.
אני עושה את זה מגיל 20 ואני לא יודע עוד כמה מהחיים שלי זה יגזול.
והייאוש הזה,
הוא מעייף.
לפני 14 שנים. 21 בינואר 2010 בשעה 19:41
