עץ הדומים עסוק

איזו מסיבה:)

אחרונה לעכשיו, וחבל, מאוד חבל לי.
אבל עדיף להשאר עם זכרונות מתוקים לבנתיים מאשר להתבעס מחרתיים.

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה רקדתי ככה.
ולא מדבר רק על הכמות שכבר נפלתי מהרגליים, על החופשיות של הריקוד שלי,
כמעט ולא חשבתי או דאגתי איך אני נראה או על הגוף שלי,
במקום זה, פשוט חגגתי את הגוף שלי, וזה היה נפלא.
הריקוד הוא המקום היחיד כיום שאני באמת חוגג את עצמי.

התחת שלי כרגיל הפך להיות רכוש ציבורי של שלל החלאות אותן אני מכנה חברותיי(אימו, ראית מה זה, גם לי יש נכסים!) ואני השתדלתי לזרום עם זה(נו תזרמי מותק, תזרמי, למה את לא זורמת)

כתבתי כאן פוסט ששבוע הבא אני מתחיל שיעור ראשון.
לא כתבתי מה.
עכשיו בא לי לכתוב.

אני חוזר לרקוד.
קשה לי להאמין שזה צירוף מקרים שבשבוע שאני חוזר ואומר כמה הייתי רוצה איזו חברה או ידידה שהיא רקדנית ושעזור לי ללמוד, פתאום אני מגלה שכזו בדיוק נכנסה לחיי.

אז כן, שיעור ריקוד.
אני מקווה שהגוף שלי יעמוד בזה, ושאני לא ארגיש יותר מדי כמו אדיוט.
אם כן, אז אולי סוף סוף אני אגשים את אחד מחלומות הילדות שלי, מאחר ובצעירותי כן למדתי, אבל בגלל חוסר כסף במשפחה נאלצתי לסיים את כל החוגים שלי.

אז חשוב לי לכתוב את הרגעים האלו כמו היום, ואת הדברים האלו כמו לקבוע לשיעור ריקוד,
כי אני מתחיל סוף סוף להקדיש גם תשומת לב לדברים הטובים בחיים שלי.

ואני שמח שיש לי חברים נפלאים שמראים לי את האהבה שלרוב אני לא מצליח להראות לעצמי,
אתם לא יודעים, אבל בזכותם אני לומד שוב להתקרב אל עצמי.

אז מואה גדול לכולם.