עץ הדומים עסוק

אנחנו עולם של פרסום וחישובים תקשורתיים,
אני צופה לי בטלוויזיה בשלל התוכניות על הנופלים, ומגלה שבכולם יש משהו מאוד דומה,
ואולי בגלל שאני מכוונן לעניין הפרסום זה קפץ לי לעיניים כל הזמן,
וזה העובדה שמביאים חיילים שמצטלמים טוב,
כאלו שנראים "מלח הארץ".

ואולי זה מפריע לי כי אני כל הזמן הזמן שואל איפה הם כל החיילים שנפלו בין הכיסאות,
אלו בלי הסיפור ההירואי, המעניין, הראוי זמן מסך, איפה המכוערים והגיבנים הלא פוטגנים שנפלו גם הם.

הם בערוץ 33.

זה הדבר היחיד הטהור והאמיתי שקיים בכל היום הזה מבחינה ממלכתית.
מסך נקי, עליו סמל פשוט ועוצמתי להיסטוריה שלנו ולקורבן בדמות פרח דם המכבים,
ושם למשך שלוש שניות, מופיעים שמו, דרגתו, ויום קורבנו, של כל אחד ואחד מחיילי ישראל שנפלו.

וזו האמת על יום הזיכרון ועלינו כבני אדם,
אלו שנושאים את מתיהם נושאים אותם כל רגע בכל יום למשך כל השנה כולה,
אבל בשבילנו,
הם שלוש שניות,
חולפות, פשוטות, בערוץ שאף אחד לא זוכר אפילו לראות ולכן זה שם.
רק שלוש שניות של זמן מסך,
זה כל מה שאנחנו,
וגם זה בחסד.