עץ הדומים עסוק

אתם יודעים,
שיש חיילים שם בחוץ,
בעצם הם כבר לא חיילים,
עכשיו הם סתם אנשים,
כי הם כבר משוחררים, ועבר זמן,
אבל החיילים אנשים האלו,
שהם בחיים, ולא זכו לתפארת הגבורה שהמוות מביא,
אותם חיילים אנשים,
נושאים בתוכם פגיעה,
והנפש שלהם בוסר,
והם לעולם לא יהיו אותו דבר שוב,
כי רגל חזקה וזרועה ונטויה דרכו את בת הצחוק שלהם,
ניפצו את שלוות אי הידיעה, ופערו חורים דרכם הכל זולג פנימה ומטה.

אותם חיילים אנשים,
מי רואה אותם,
שחייהם אינם חיים,
מי מכיר בהם,
ולא כאנשים הפחותים שהם כיום,
שאינם עומדים במדד הסטטוס החברתי,
כי מעולם לא באמת התקדמו מעבר לאותה נקודת שבירה, במסלול הזה של התבגרות וחיות ונורמטיביות כלכלית.
שלא מצליחים להחזיק עבודה או לימודים, כי אין נפש יציבה, והמחשבות רודפות, והתהומות נוגסות בעקביהם,
אלא כחיילים אנשים שהם היו, כאשר היו עדיין בני טובים בעיניי המדינה החברה,
שהרי רק אלו שמתו כבני טובים מעולם לא איבדו את המחילה והגאולה של הציבור,
והאין זה אומר בעצם הכל,
שעם שלם שומע את הזעקה של אלו אשר נפלו לקבר,
אך לא את אלו אשר נפלו בין הכסאות.