עץ הדומים עסוק

פתאום כשהדברים הופכים לאמיתיים,
כשמגיע הרגע הזה של ממש לפני,
כל החששות והספקות מתגנבים להם פנימה,
מזכירים לי.
את כל השנים האלו, את השבירה, את כל העבודה שעשיתי,
לאסוף שברים של עצמי מהרצפה ולנסות להתאים אותם מחדש לצורת שלם.
מזכירים לי, שגם עכשיו,
אני מחזיק בידיים חתוכות ושרוטות מבנה שלם של שברים,
שברים שמוחזקים בכוח של רעיון ושל רצון,
אבל לא בכוחות עצמם,
ומפחידה אותי התחושה הזו של השבירות,
לדעת שיקח עוד זמן עד שהשברים האלו בצורת שלם לאט לאט יתאחו מחדש,
לשלם שעומד בזכות עצמו.

וזה קשה עדיין, להרגיש את הרוח נושבת לי בין הסדקים,
לדעת שהידיים שמחזיקות את כל זה מעט רועדות מדי פעם.

זה לא יעצור אותי.
אבל זה קשה,
וזה מפחיד,
ואני כל כך מקווה שזה לא יתמוטט.