עץ הדומים עסוק

הנה אני,
ערב קיץ נעים,
אני יושב ליד המדורה הקטנה שלי,
מנגן בחליל הצד שגילפתי,
תנועות שקטות של צליל, שנעות עם קצב הלהבות,
כשאני מרגיש את זה,
עוד לא רואה את זה,
נוכחות נוספת.
אני מכריח את הגוף שלי לא לשדר בהלה,
למרות שאני יכול לחוש כל שריר בגופי נדרך, מוכן לפעולה.
אני נושף שוב לתוך החליל שלי,
צליל רגוע יחיד ומתמשך,
סומך על כך שאם לא אנסה לאתר את התנועה, יש לי סיכוי טוב יותר לזהות אותה.
ואז זה קורה,
אני רואה את זה מזווית העין,
תנועה מהירה של הצל,
מהירה מדי בשביל לנסות לעקוב אחריה,
מהירה מדי בשביל לא לשים אליה לב כשאתה ממוקד בראיה מרחבית.
אני יודע שהוא שם,
אחד מהם,
האחווה החומה.
נראה כאילו אין מקום כבר שהם לא נמצאים בו.
זורעים פחד בקרב האנשים.
לעולם לא תוכל לצפות להם,
תמיד בקצה שדה הראייה, באים מכל הכיוונים הלא נכונים.
האחווה החומה...
אני שונא אותם.

היד שלי מתהדקת על קת החרב שלי,
אבל אני כבר יודע שזה לא יעזור,
הוא מהיר מדי בשביל חרב,
והוא סומך על זה.

לפעמים כלי הנשק הפשוט ביותר, הוא גם היעיל ביותר.
אני נושף עמוק לתוך החליל שלי,
משגר אל החשיכה עוד צליל יחיד ומתמשך,
אני מעמיד פנים שאני מניח את החליל על הקרקע ליד רגלי,
ושולח יד אל הכפכף שלי.

ספלאטטטטטט
לאחווה החומה יש חבר אחד פחות.

אבל אני יודע...
שזה קרב שאני לא יכול לנצח בו,
האחווה החומה תמיד הייתה קיימת,
תמיד תהיה קיימת,
אני יכול רק לנצח בקרב,
אבל מבחינתם, זו מעולם אפילו לא הייתה מלחמה.