יום ראשון לסטאז' שלי,
לקח לי בערך שש שנים להגיע לרגע הזה של העשיה
אני לא מתמקד במה יהיה בהמשך
אני לא חושב על מחר,
אני רק חי את היום כרגע.
מחר אני אחיה את היום שוב(רק חכם יותר)
הגעתי למלון בבוקר
סיבוב אוריאנטציה, קבלת בגדי עבודה, וקדימה למטבח.
כמו כל סטאז'ר טוב, גם אני קיבלתי רק את הטוב ביותר של עבודות המטבח.
מה שבעצם אומר שהייתי קולפן.
אין שום בושה בלהיות קולפן, דברים צריכים שיקלפו אותם, אלוהים נתן להם קליפה ואני באופן שיטתי נוהג להפר את כוונת האלוהים, סוג של קולפנטיקרייסט.
אך אויה....אלוהים אל נקמן
ובמהלך עבודתי, ברגע של היבריס קלאסי כאשר בטחוני היה גבוה וידי קלה על הלהב...הוא פעל...וגרם לי לעשות חתך כואב באצבע הג'יגולו שלי(ילדים, העזרו בתמונה למטה ונחשו איזו אצבע היא אצבע הג'יגולו, שלחו לנו את התשובה על גבי גלויה לתיבת דואר 850221 רוממה, ירושלים)
אך עדיין אני בהיותי זכר אלפא מחוספס שאוכל מסמרים עם חלב פג תוקף בתוך כיס מרה מיושן עם פצפוצי חולרע, פשוט ליפפתי מעט נייר סופג על הדבר המדמם, הלבשתי עליו כפפת לייטקס והפנתי לאלוהים פרצוף אדיש ולא מתרשם(בזמן שאני מתכרבל בתנוחה העוברית בתוך הראש שלי וצועק איהההההההה איה איה איה)
כשיצאתי להפסקת סיגריה, היה לי מן רגע כזה מיוחד, כשהבטתי בעצמי בהשתקפות של דלת זכוכית, רואה את עצמי, את העצמי שאני עדיין מנסה להתרגל אליו, עצמי יפה, נאה, מושך, לבוש במקטורן שף לבן וסינר שחור.
וזה היה רגע עוצמתי בשבילי, במיוחד בגלל שהוא היה כל כך עדין,
פשוט אני אל מול עצמי,
אדם מול בבואה
וחייכתי.
אני לא יודע מה העתיד יביא.
אבל אני גאה מאוד בעכשיו שלי.
לפני 12 שנים. 8 בנובמבר 2011 בשעה 15:13
