עץ הדומים עסוק

כאב נפשי הוא שקוף.
לא רואים אותו.
לרוב גם לא מראים אותו,
כי הוא אינטימי,
וכי הוא מחובר למקומות הכי פגיעים, עדינים, וכמוסים שלנו.

ואם מישהו אחד נוסף יאמר לי שזה "הכל בראש" אני אחרוט לו את המילים האלו על המצח בלהב משונן.

זה - לא - הכל בראש.
זה -לא- פשוט עניין של החלטה.

כמו שזו לא החלטה לקבל התקף לב,
או להיות סוכרתי,
או להיות אפילפסי.

כשהראש שלך אומר לך אין ממה לדאוג, הכל בסדר, הכל בטוח,
אבל הגוף שלך מגיב עם מנגנוני הגנה ישנים ששמרו על ההישרדות והקיום שלך כשהם היו נחוצים אבל עכשיו כבר לא,
זה ממש לא מצב של פשוט להחליט, או הכל בראש או כל קלישאה אחרת.

אז חוויתם קצת דיכאון בחיים שלכם,
הייתה לכם פרידה קשה,
משהו קרה,
היה לכם חודש רע ויצאתם ממנו,
זה לא אומר שאתם מבינים אפילו שבריר מכל העניין וזה לא אומר שאתם יכולים פתאום לדבר כמו מומחים לדבר.
לא עברתם מצבים שבהם הגוף הגיע לשיתוק איברים מוחלט, לא חוויתם פלאשבאקים כל לילה מאותם זמנים נוראיים,
לא חייתם בפחד מתמיד שכל רגע זה יכול לקרות, התקף יכול להגיע, כמו להיות חולה אפילפסיה שאומרים לו שהוא צריך לטפס על סולם גבוה,
אין לך דרך לדעת מה יקרה לך באמצע.
אם אתם רוצים לנסות להבין קצת ממה שעברתי,
נסו לדמיין איזו פעם שעשיתם תאונת דרכים, או שהייתם בטוחים שעוד שניה אתם עושים תאונה,
הרגע הזה שהכל קופא, שהגוף שלכם מרגיש כמו קרח ואש בו זמנית, שהנשימה נעצרת, ואתם פשוט חווים רגע מטלטל חושים של חוסר אונים כשאתם תקועים בין כוח אחד לכוח אחר ואתם בטוחים שזהו, נגמר, הלכו החיים, אני עומד למות ולהתרסק.
ככה אני חייתי את רוב העשר שנים האחרונות.
בתחושה הזו.
כל יום.
כל היום.
הדברים שזה עושה לגוף פיזית,
לחיות ככה על קצה האנדרנלין כשאין שום דבר מוחשי מולך,
זה הורס.
זה שוחק ברמות שקשה לתאר לאדם שלא חווה.
וזה יוצר שלל בעיות אחרות.

אז אל תגידו לי שזה הכל בראש.
הראש שלי מעולה,
הכוח רצון שלי עבר כל מבחן אפשרי של הישרדות ועשיה.
ההחלטות שלי נעשו.
אני כמו קטוע רגליים שעושה טריאטלון,
בדרך כזו או אחרת.

אז תשמרו את הקלישאות שלכם.
ותדברו איתי אחרי שתעברו רק יום אחד בנעליים שלי,
אם תשארו שפויים אחר כך.