עץ הדומים עסוק

שיחה על SINGING IN THE RAIN. הובילה לשליחת לינק לקטע האהוב עלי ביותר בסרט, שהוא דווקא לא הסצנה האלמותית של ג'ין קלי כשהוא שר בגשם,
אלא הסצנה של MAKE THAT LAUGH של donald o'connor שותפו למופעי הוודביל(צורת ההופעה שקדמה לסטאנד אפ ולסרטים של עידן הזוהר של הקולנוע)
וחשבתי לעצמי, למה דווקא הוא, למה דווקא זה.
ג'ין קלי...הוא... להתמסמס בהתאהבות. כי הוא פאקינג' ג'ין קלי. ואין מה לעשות.
אבל מבין שניהם כשאני מסתכל, אני יודע כמה קל יותר להתאהב בג'ין, אבל זה רק להתאהב,
כשאני מסתכל על דונלד, אני לא יכול שלא לראות אדם שאפילו שמבין השניים הוא לא כובש במבט ראשון כמו ג'ין,

הוא אדם שהיה מצחיק ודואג לגרום לי לחייך כל יום כל היום. ושמאחורי החזות של כל ליצן אמיתי יש את האנשים הכי מורכבים ומגוונים.

האדם שגורם לי לצחוק הוא האדם שאת פניו אני רוצה לראות אחרון לפני שאני עוצם עיניים, וראשון כשאני פותח אותם. ולמעשה, כמעט בכל הזדמנות באמצע.

ולא משנה כמה סקס אפיל יש לאנשים מסויימים. הם אולי יצליחו לגרום לי להסחף לרגע בכוח נוכחותם.

אבל האדם שישקיע באושר שלי כי לראות אותי צוחק גורם לו עונג ואושר. הוא האדם שלו אקדיש את הלב ואתאהב ואוהב לחלוטין.

ואין שום תחליף לזה.

זה הדבר שאחרי כל פרידה מתגעגעים אליו יותר מהכל.

לא איך הוא זיין, לא איך הוא הרשים,

אלא איך הוא היה גורם לי לחייך בצורה המיוחדת הזו שלו, איך הוא היה ממיס אותי וגורם לי לעזוב את הרע שלי לרגע בתוך הקיום שלו.

אולי בבלוג אחר אכתוב על הסיבה האבולוציונית לצחוק.

אבל בואו נאמר. שמי שגורם לנו לחייך ולצחוק, גורם לנו להרגיש בטוח.

מחבר אותנו למקום שמותר.

והאם לא זה מהות העניין,

להרפות מכל המסכות והצריך והאני והביקורת העצמית ופשוט למצוא את המקום הזה,

המקום המדהים הזה שאפשר פשוט להיות בו, בלי לחשוב, בלי לדעת, כי בטוח ומותר פשוט להיות.

המקום שהחיוך שלנו קורא לו בית.