עץ הדומים עסוק

לחיות עם מצב בריאותי כרוני זה דבר נוראי.
וכשזה נפשי, זה אפילו קשה יותר להסביר לאחרים.
שאתה לא מסכן. שאתה לא חלש. שאתה לא פשוט עצוב או במצב רוח רע.
שלפעמים זה מגיע, ולפעמים אי אפשר לעצור את זה, כי זה מתגנב גם כשאתה לא מוגן. ואז במקום יומיים של להתאמן למבחן, או לעשות את הסידורים והדברים שאתה צריך. אתה פשוט מבלה את היומיים בנסיון להצליח לשמור על נשימה שתכנס לתוך החזה וגם תצא ממנה. שלפעמים אין פתרון מיידי, יש רק בקרת נזקים. ולצמצם את הזמן שזה נמשך. ולנסות כמה שאפשר לא להכנס למעגל של אשמה וביזוי עצמי.
לא תמיד בהצלחה מלאה.
לפעמים כל שאפשר זה להתגמש מספיק ולהתחפר בשביל לא להשבר בסערה. 
וכן. עם כל ההכשרה והטיפולים והכל. לפעמים הבחירה היא בין רע לממש גרוע.
and it sucks.

ותודה לצה"ל.
קשה באימונים, קל בקרב... ולמי אכפת מה קורה לך בהמשך.