לפני 9 שנים. 1 בפברואר 2015 בשעה 20:08
עם כמה שאני מרפה מהעבר,
לפעמים העבר לא מרפה ממני.
שוב בלילה.. שוב בחלומות ולתוך ההתעוררות.
בזמן שהקוגניציה לא שם לעצור את זה או לטפל בזה.
והגוף לא יודע את ההבדל.
אני מניח שזה היה צפוי.
ואני מניח שזה יקרה שוב עוד מספר פעמים,
ואפילו שהיום היה מבוזבז לחלוטין,
אפילו שכואב לי וסחוט לי כל הגוף, ואיכשהו אני חייב להרדם שוב הלילה.
כי מחר בוקר חדש.
ויש דברים לעשות.
ואפילו אם מחר יתקלקל גם.
אפילו אם אני אגיע למבחן בלי שום אימון בימים האלו, או לא אצליח כלום השבוע.
אני אעדיין אעבור את המבחן.
ואני עדיין אעשה את כל הדברים או אמצא דרכים אחרות ליצור תשובות חדשות.
כי אולי אפשר להפתיע אותי.. אולי אפשר למלכד אותי לפעמים...
אבל אי אפשר לשחוק את העקשנות שלי כשהיא מתעוררת.
ביחד עם המוח שלי.. הם עיפרון ומחק ומצויינים,
ואני אהיה זה שאכתוב את המילה האחרונה.
