ארבע בבוקר
כל העולם דומם
ורק אנחנו קיימים.
גוף לוהט אל גוף בוער,
מחליפים ביחד טמפרטורות.
מרגישים ביחד כיצד כל הכפור הפריך שבחוץ
הופך נימוח, וחם. ונמס מעלינו, זולג לתוכנו, נוטף מתוכנו.
ופתאום.
האירוטיקה של הדממה מתנפצת לחלוטין על ידי הכוח האחד שמסוגל להיות גדול ממנה.
הטבע הפראי.
ועוד לפני שהספקנו לרעוד את הרעם שהתגלגל לאורך גופינו,
הגיע הברד.
לא מהסוג שנופל אל הקרקע.
לא מהסוג שמוטח אל הרצפה.
מהסוג שזועק ומיילל כל הדרך מבטן הרעם, ומסתער על האדמה כגוש קרח צמא דם,
כל כולו מטרה אחת.
לחדור.
ואיתך ביחד, שלוב גוף בגוף.
בין הקירות הבטוחים של ארמון התענוגות שהכנו.
לאורך גלי החום הפועמים מהתנור הזוהר.
פתחתי את החלון שנחווה את הכוח ביחד,
לראות את השמיים חודרים את האדמה.
את מסך הברד המיילל והזועק.
בביטחון המיטה החמה.
וכך קרה.
שגוש ברד אחד חדר גם לתוך משכב העונג שלנו.
וכך נוצר לי אחד מהרגעים האלו שאזכור לעד.
כיצד הרמתי אותו וחזקתי אותו גדול וקפוא בין אצבעותיי.
כיצד הנחתי אותו בשובבות ישר בתוך טבורך, חושב שגופך יקפוץ בצעקה.
אך את כתמיד,
מלאה בלא צפוי.
ופשוט קיבלת אותו לתוכך, את התגבשות השמיים הזועקת לעבר הקרקע.
באותה נחישות אירוטית שאת מפגינה כלפי כל דבר אחר שאת עושה.
וכך קרה,
ששאבתי אותו ישירות לפי,
והגשתי את שפתיי לשפתייך,
ובתוך נשיקתנו
העברנו את גוש הברד הזה
את התגבשות השמיים בכוחם האלמותי,
מפה חם לפה חם.
מלשון מלטפת ללשון מלטפת.
באותה אירוטיקה חסרת פשרות שמאפיינת את שנינו.
והמסנו אותו,
אחד בפה של השני.
ואת זה.
אני לעולם לא אשכח.
