עץ הדומים עסוק

איזה מין חבר הייתי רוצה יותר מכל דבר בעולם עכשיו
מישהו מספיק דומה לי
שמקבל את הדיכאון החרדה והעצב כמצב רגיל ושגרתי
ושיכול לדבר עליו גם בצורה הרגילה והשיגרתית

לשכב לידי על הדשא מתחת לשמיים שחורים של לילה
ולנהל דיאלוג פשוט:
"אני רוצה למות
"גם אני רוצה למות
"אז למה אתה לא מת כבר?
"יש לי את הסיבות שלי
"מה איתך?
"את הסיבות שלי אתה כבר מכיר
נכון...
ופשוט להסתכל למעלה לכוכבים באמצע שמיכת הלילה השחור
ולדבר על דברים קטנים של עצב ורסיסים קטנים של שפיות וחיות שמדי פעם מבליחים בין מרמור לעצבות...

כזה חבר הייתי רוצה עכשיו

הייתה לי פעם כזאת חברה
אבל הימים ההם עברו חלפו להם מזמן

עכשיו אני היחיד שנשאר לשמור על הבדידות והעצב.
האם לא יבוא שוב אדם לעולם
שיחלוק איתי נטל השמירה?