עץ הדומים עסוק

אמא מתה.

עד עכשיו לא יכולתי לומר יותר מזה.

כעת רציתי לחלוק מעט ממה שקרה ביומיים האחרונים.

שלשום-28\3
החלטתי שאני חייב לבקר את אמא
לא ביקרתי אותה יותר מחודש
לא יכולתי
רק להכנס לבית החולים גרם לי התקף חרדה והתמוטטות פיזית

ואכן
באותו יום
רק המחשבה להגיע לשם ותחושת אי הכיולת שיגרו אותי להתמוטטות.
איך ולמה בסופו של יום הגעתי לבית החולים
אני יכול לזקוף רק לסבתי "ממו" היקרה שאת ידה הרגשתי בכל אותו ערב ומחשבותיי היו עלייה עד למחרת בצהריים בהלוויה.

הגעתי לבית החולים
אמא שלי הייתה כבר במצב של 95 אחוז צמח
היא לא פקחה עיניים כבר כמעט יום וחצי.
הגעתי לשם
ישבתי לידה
היא פקחה עיניים
דיברתי איתה
אמרתי לה את מה שרציתי לומר
הבטחתי לה כמה הבטחות שתמיד היו ביננו אך לא בוטאו במלואן עד אותו רגע.
והכי חשוב לי
בפעם האחרונה שבה היא פקחה עיניים
היא תפסה לי את היד חזק, ובאיזה כוחות אחרונים היא עשתה את זה לא אדע..
בפעם האחרונה שהיא פקחה עינייה וראתה אותי
צחקתי...
וחייכתי...
משהו השתלט עליי....פשוט צחקתי וחייכתי בכל החום שיש בי
ראיתי דמעה אחת יורדת מהעין שלה
מחיתי אותה בעדינות.
אמרתי לה שזהו שלום אחרון
שאני אוהב אותה ואנצור אותה תמיד
ותהיי מנוחתה עדן.
והלכתי
כי הגעתי לגבול היכולת שלי להשאר במקום ללא התמוטטות גופנית מלאה.

כאשר קמתי בבוקר
איכשהו התעוררתי בדיוק שנייה לפני שנכנסו שני נשים בוכות אל הבית וזיהיתי אותן כאמא 2 ואמא 3 כפי שהייתי מכנה אותן.
ידעתי שאמא מתה אז.
והייתי פתאום שליו
כל כך שליו...
קטרזיס מוחלט
אופוריה...
ככה כמה שעות
הרגשתי הקלה
יכולתי לנשום
ולתת לכל ההמתנה המענה להשתחרר
יכולתי להתחיל להתאבל.

ואכן מאוחר יותר התאבלתי
ובהלוויה לא עמדתי בעצמי וצעקתי.
רציתי לצעוק...
זה שחרר אותי.
כעת אני מרגיש יחסית טוב.

אמא, אני אוהב אותך
אני זוכר אותך
ואת איתי תמיד
בכל צעד ובכל שעל.
את היא זאת המחזיקה אהבה בידה,
וידך תמיד פתוחה בנתינה.