קרחון של רגשות

רבות חשבתי על הפוסט הזה, ברור לי שאני רוצה לכתוב אותו, ברור לי שאני צריכה ולכתוב אותו
אבל מה למען השם אני אכתוב?

אני יכולה להשתפך ולהתנצל מכאן ועד שנה הבאה, לא זו המטרה.
הרי מה שנעשה, נעשה כי באמת כעסתי, כי הייתי בטוחה בצדקתי
כל מה שנעשה, נעשה בקיצוניות בכוונת תחילה, כדי שלא יהיה אפשר להשיב את הגלגל לאחור.

אולי בתוך תוכי ידעתי שיש סיכוי שאני טועה, אולי זה שוב הפחד שלי דיבר אליי והחלטתי שבמקום להתמסר לגמרי אני אמצא לי (שוב) על מה לכעוס ואתנהג בצורה הכי קיצונית שאפשר, כדי שמאסטר יכעס, יתאכזב, ירים ידיים ויוותר עליי.
ואז..... אני לא ארגיש פגועה, אני הרי כועסת!

מודעות עצמית היא דבר מבורך, אני מקווה שבפעם הבאה אני אדע לזהות את הטריגר דקה לפני שאני מתפוצצת.

תודה לכולם שדאגו, תמכו וחיזקו.
תודה לאביס שעזר לי להגיע למסקנה הזו, לולא האיר את עיניי אני לא בטוחה שהכדור שלג הזה היה נעצר – אוהבת אותך חבר שלי.

תודה ענקית למאסטר, על האהבה והאמון, תודה שלא התייאשת ממני עדיין, תודה על ההבנה.
לא פעם אמרת מאסטר, שכל ירידה היא לצורך עלייה... הפעם זו הייתה חתיכת ירידה ואני כל כך מחכה לעלייה שתבוא אחריה.