קרחון של רגשות

כשנרשמתי ללימודים לא חשבתי שאסתובב כל היום עם מראה מול הפנים, ידעתי שהלימודים הם חווייתיים,
ידעתי שאני אעבור תהליך, אבל כרגיל חשבתי שאני אוכל להמשיך להציג את ורטיגו כמו שהעולם מכיר אותה,
ואת האמיתית אוכל להשאיר עמוק עמוק בפנים.

אבל למראה הזו יש שוליים חדים שחורצים בנפש שלי, כל פעם קו אחד עמוק יותר מהקודם,
וכל פתח שנפער צורב יותר, כל נגיעה מרגישה לי כמו הצלפה חדה, מדויקת וחסרת מעצורים.
ושם אין לי מילת בטחון, שם מעמתים אותי מול עצמי ואין לי את האפשרות לברוח או לעצור.

אותנטיות – להביא את עצמי למעגל ולהציג אותי ברגע אותנטי, להציג את עצמי כמו שאני,
לעשות כל מה שעולה ברוחי באותו רגע נתון.
אני נעמדת, מביטה לכולם בעיניים ו – כלום
אני לא מסוגלת, לא מסוגלת להוציא את עצמי החוצה.
התחשק לי לצרוח, התחשק לי לבכות, התחשק לי לרקוע ברגליים,
לשחרר אגרסיות, להתיש את עצמי בשנייה אחת של איבוד שליטה ו .... לא.

לא חוויתי אכזבה כזו גדולה כבר הרבה מאוד זמן, נתקלתי בחומה הכי גדולה שלי,
חוסר היכולת שלי להביא את עצמי כמו שאני.
תמיד להיות בשליטה, תמיד להציג דמות חזקה, גם כשהכי מתאים לי להתפרק ולהתרפק על מישהו שיבין, שיכיל.
שנים של אטימות, של חינוך מסרס רגשות, השכיחו ממני את היכולת לעשות את זה.

אח"כ בשיחה תוך כדי הזלת דמעה אני מודה בפה מלא שאני לא יכולה אפילו לדמיין את עצמי מאבדת שליטה,
לא רואה את עצמי עומדת וצועקת ככה לפני כולם.

אני מנצלת את הפורום הזה, לזעוק את זעקתי

" נמאאאאאאאאאאאאאאאאססססססססס לי !!! " [b]