מה שמצחיק בתמר זה שהיא תמיד אנטי.לא משנה מה אגיד או מתי או איך - היא תמיד תגיד לא. אחרי כמה רגעים, יש מצב שזה יתחלף בכן, אבל ברירת המחדל היא לא.
פעם דיברנו על זה, על המנגנון הדפוק הזה שכנראה פיתחה לעצמה לאורך השנים. כדי לא להתאכזב, כדי לא לצפות, כדי לשמור על השקט שלה, על החיים הרגועים והשגרתיים.
"אני לא מחפשת כלום".
"אני לא מחפשת משהו בגבר".
"אני לא רוצה קשר".
"אני לא רוצה רומן".
"אני לא רוצה כלום".
ככה זה התחיל. דו שיח של חרשים.
אז שאלתי - למה פנית אליי? למה שלחת הודעה?
והיא ענתה "סתם".
תמר הייתה אחרת, כי ברגע שהצלחת לא להיבהל מהרעש והצלצולים, כמו קסם, היא הייתה נפתחת.
זה היה ביום שאחרי, היא החלה פורסת בפניי את המשנה שלה בכל הנוגע לעולם הזה.
ואני רק הקשבתי.
היא סיפרה על ההוא שאיים וכמעט פגע בה ובמשפחה, היא סיפרה על ההוא שהבטיח ונעלם רגע לפני - "אתה מבין? איך אני יכולה לסמוך עליכם? אני מביאה לקשר את עצמי, את הלב והראש והרגש והנשמה. ואתם? במקרה הטוב את הזין".
אז המשכנו לדבר, ותיארתי לה מה אני מביא, או לפחות רוצה להביא, מה אני מחפש ואיך הרצונות שלנו בעצם יכולים להיפגש.
כמובן שתמר אמרה לא.
היא גם סירבה שנדבר בטלפון.
לא הסכימה שניפגש לקפה.
היא גם לא הסכימה שנשלם את החשבון אחרי שלוש שעות של שיחות ארוכות, מתובלות בצחוק ומתח באוויר.
"צימר? השתגעת? אני לא כזו!" - כן, גם על הסירוב הזה היא לא ויתרה.
לא סקס.
לא את התנוחה הזו.
"אתה לא יורד לי!" היא אמרה, כמעט צעקה.
מה שמקסים בתמר זו היכולת שלה להגיד תמיד לא.
מה שעוד יותר יפה, זה הרגע שאחרי, שבו היא אומרת כן.
כך מצאנו את עצמנו, סגורים מהעולם, פתוחים אחד כלפי השני.
הגוף שלה, בדיוק כמו הפה - היה אנטי, עד לרגע הנכון שבו החומות קרסו, ההגנות התמוססו והוא רצה, פשוט רצה.
כשתיארתי לה כמה היא רטובה, היא פשוט חייכה במבוכה.
נעמדתי על ברכיי מאחוריה, קיפלתי אותה לפניי והיא פשוט פרחה.
"השחרור הזה, אתה מבין, כשאני מתמסרת לחוויה ולמגע בלי להסתכל בפנים, היה עונג בלתי רגיל. החדירה העמוקה, להרגיש אותך בכל פינה, תענוג אמיתי".
ככה, לאט, בסבלנות, תמר גילתה כמה כיף טמון ב"כן".