אני אוהבת אותם צעירים, לא מדי. וחמודים, לא מדי. ויודעים מה הם רוצים, סגורים על עצמם, או לפחות ככה הם חושבים.
זה לא שאני זקנה. בכל זאת, 44 זה ה-30 החדש, לא? ככה אומרים, מנסים לשווק אותנו כחלק מהעולם החדש.
אני מספרת על הגיל, כותבת אותו, אבל לא מאמינה. תמיד הייתי ה"ילדה" שבחבורה.
טייטל שדבק בי עוד בסטאז' בפרקליטות ומלווה אותי עד היום.
לא משנה שהפכתי לראש צוות, לעמיתה, לשותפה - תמיד הייתי הילדה של כולם.
כאילו פאק, הילדים שלי אוטוטו מתגייסים אבל זה לא משנה דבר.
השלמתי עם זה, אבל לא עם הגיל.
אני חושבת שזו הסיבה שאף פעם לא הפריע לי לצאת עם צעירים ממני, משהו בי עדיין חי את קצב החיים שלהם.
הקשר עם אודי היה ממש מיוחד.
הכרתי אותו לפני כמה שנים בתביעה נגד אחד התאגידים. הוא היה כזה מתוק בסשן הראשון, התבלבלו לו המילים עד שהתאפס וביקש דחייה של כל ההליכים.
הוא בן 37, סנגור מוכשר, לפחות ככה הוא מחשיב את עצמו ואחלה פרטנר לשיחה אחרי יום ארוך של דיונים מתישים.
אני אוהבת להקשיב לו מדבר, בטוח בעצמו, שופך טיעונים, וברגע אחד של חוסר זהירות אני משחקת לו במחשבות והופ, הוא מאבד את המסקנות.
אודי הוא מסוג הבחורים שאני אוהבת, ואני יודעת מה אני מחפשת.
אני זוכרת שנתתי לו להפשיט אותי, אשליה של שליטה הענקתי לו, הוא הרי צריך להרגיש שהוא הגבר במיטה.
פרם את הכפתורים, הפשיל את המכנס, סובב אותי, ליקק, נגע ונכנס.
אם תשאלו אותו, הוא לא יזכור איך בדיוק ומתי זה קרה, אבל הוא לא ישכח איך זה הרגיש כשישבתי מעליו, הכוס שלי מעל פניו, מורחת אותו במיצי תאוותי, מסמנת את הטריטוריה שלי.
נתתי לו לנוח, להתאושש, להרגיש שזה היה רעיון שלו. ובאמת, המייל שביקש שוב לא אחר לבוא.
הפעם אפילו הצעתי לו להשתמש באחד מהחבלים שהבאתי, שלא אזוז, שיעשה בי כרצונו.
ואודי, חמוד כזה, זה לא שהוא לא ניסה, אבל כנראה ששנינו ידענו שהוא לא באמת יכול.
"תשכבי, תני לי את היד, רגע, נפתח..".
חמוד, אמרתי לכם, אבל הוא לא נולד להוביל.
"עזוב אודי, בוא נוותר, ננסה משהו אחר".
הייתי צריכה לצלם את הפנים שלו, כשהראיתי לו מה עוד הבאתי איתי בתיק.
קשרתי את ידיו לראש המיטה כשהוא בתנוחת כריעה. מסתכל הצידה, רואה אותי דרך המראה.
שתי רצועות מוצלבות, מכניסה את רגליי ומרימה עד לאגן. מסדרת, מהדקת, מיישרת את הכיוון. מושיטה יד ומכניסה את הדילדו הסגול בדיוק למקום.
הוא בלע את הלשון, נשבעת. הוא לא הוציא מילה, אבל העיניים שלו אמרו הכל.
מי שהיה נעמד ליד הדלת, יכול היה לשמוע את דפיקות הלב שלו מבעד לקירות.
נעמדתי מאחוריו על ברכיי, נשענתי עליו, התחלתי עם האצבעות, בעדינות בעדינות עד שהרגשתי שהוא מוכן. בצעדים איטיים שהפכו למהירים, בקצב קבוע, במפגש שבין האגן שלי לישבן שלו, מסתכלת איך הוא סופג את הזעזוע.
אודי כרע תחתיי, מקבל אותי לתוכו, מאפשר לעצמו לשחרר כדי להגיע לשיאים חדשים.
ככה אני אוהבת אותם, בטוחים בעצמם, יודעים מה הם רוצים, עד שהם נתקלים באישה בטוחה בעצמה, יודעת מה היא רוצה, ויודעת באמת מה הם מרגישים.
לחדור לישבן בתול, לגבר שלא חווה את זה לפני, זו תחושה עוצמתית כל כך שאני לא מצליחה לתאר במילים.
לזיין גבר, זו פעולה פיזית, אבל הגמירה, הסיפוק, הוא לגמרי נפשי. להרגיש איך בכל חדירה, משהו בי משתחרר לעולם, זו הידיעה שאני נותנת לו להגיע לרמות חדשות של הנאה, לתחושות שמעולם לא דמיין שאפשר לחוות.
נתתי לו להרגיש חשוב, עזרתי לו לגמור ראשון. חדרתי אליו מאחור עם הירכיים כשעטפתי אותו מקדימה עם הידיים.
באותו הקצב, עם גירוי תמידי, הרגשתי איך זה נבנה בתוכו. באנחה אדירה הוא גמר, מותש, כאילו נולד מחדש.
שחררתי לו את הידיים, נשכבתי על הגב, הצמדתי לו את הראש לכוס.
הוא ליקק בעדינות, כמו שאני אוהבת. כיוונתי אותו לתנועות מעגליות, ללקק היטב גם בפינות.
הוא מבקש לנשום, אבל לא עכשיו, לא כשאני כל כך צמודה לפניו.
הוא יודע, כמו ממזר, איך שניה לפני הסוף אני צריכה שייסוג, שלא ייגע, שייתן לי להתכווץ כמו שצריך, ואז... בנגיעה עדינה, עם קצה הלשון, אני מתפרקת עליו.
אודי נשכב לידי, אני יכולה להריח את הריח שלי נוטף ממנו. אני מניחה את הראש על החזה שלו, משחקת לו בשערות הקצרות, הוא מס דיר נשימה ובקול שקט ובטוח הוא רק אמר "תודה".