כף רגלי דרכה פה

אני: אז את חוזרת מעוד יום עבודה?

היא: כן. ואני מבואסת מהנסיעות הארוכות הללו.

אני: אז נהפוך את הנסיעה שלך ליותר אטרקטיבית.

היא: איך?

אני: זה תחוי ברצון שלך לריגושים בואי ננסה! תעברי לספסל האחורי.

היא: שניה....

היא: עברתי.

אני: יופי תראי שאין אנשים מסביב ותצלמי אותך מאוננת.

היא: יו יש אנשים מסביב. ועוד כאלו מהאזור שלנו, אני אתבאס רצח.

אני: ותגידי לי שאת לא מתה לעשות את זה.

היא: שלחתי לך.

אני: רוצה להתקדם עוד?

היא: לא . לא יכולה.

זה היה הלא הכי כן ששמעתי היום.

כבר כתבתי לא פעם בבלוג, לפני שמחקתי הכל, על ההיא שהכרתי ועל מערכת היחסים המאד מיוחדת שהייתה לנו. גם כתבתי על הניתוק שכפיתי עלינו לאחר המקרה שבעלה אחז בסמרטפון כשכתבתי לה ועלה עלינו. לפתע קלטתי את כובד משמעותם של המילים "יסורי מצפון".

ואכן יסורי מצפון ליוו ומלווים אותי כחלק משיגרת חיי. וגם בתוך תוכי הרגשתי שלא באמת התנתקתי ולא באמת הנחתי לזה.  מדי פעם נכנסתי לבדוק אם שלחה לי מייל או מה שהתחדש אצלה בפייסבוק. ידעתי שבמחי אצבע אני יכול להחזיר חזרה את ג, אלי. לטעום שוב את המתיקות המיוחדת שבה. ובאותה מידה ידעתי שלא אעשה זאת.

אבל היום אני מרגיש פתאם שונה. משהו השתחרר בי. הרי את מגורשת! ומאחל לך שתהיי תמיד מאושרת.

השינה העמוקה נטולת דאגות, או יותר נכון היקיצה העצלה, הזכירו לו את היום הראשון של החופש.

מצחיק. אף פעם לא שם לב שלווילון יש גוונים של בוקר. משהו באפלולית הזו הרגיז אותו והוא קם מהמיטה להסיט את הווילון. ואז הוא ראה אותה במרפסת.

היא עמדה שם עם גיטרה מונפת אל על,מנסה באמצעותה להוריד אריג בד סורר שנתקע על החוט הנמשך מגג המרפסת לקצה זווית ראייתו. החולצה נמתחה יחד איתה ונתנה לו הצצה חטופה על קמורי גופה. 

הוא הכיר אותה ממלמולים חפוזים במכולת השכונתית. תמיד נראתה לו אצילה ועדינה ובעלה הצמוד אליה כמו מעכיר את יופיה האצילי.

הבד השחרר והיא בתנועת ריקוד פנצה לאחוז בו. ותוך כדי התנועה נעצר מבטה והתמקד בו. רגע שבו הצטלבו מבטיהם שיווה לבוקר יום החופש הראשון מראה חלומי. ואז...

אז בעלה נכנס למרפסת וקרע אותה מהתמונה.

כתבתי ומחקתי, ושוב מחקתי ושוב כותב. כמו חיי המתנהלים ברצף של כמיהות ויסורי מצפון.