http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3099833,00.html
נמאס לי מעיר הקודש. אני חווה מחדש את היציאה שלי מהארון בכל יום שעובר ובכל יום שחולף.
אני מרגישה את הגלים מטביעים את נפשי האבודה, עמוק לתוך המים. קוברים אותי בחול שלא על מנת לשוב ולצוף על פני המים.
עצם קיומי כאדם השלם באמונותיו, זוהי טומאה בעיני רבים מפוקדי העיר שלי.
ואני כבר לא מרגישה שזו העיר שלי.
זוהי תקופת קיץ, תקופת ליבלוב ויופי מתחדש. תקופה שאמורה להיות בוהקת באור. ובמקום זאת, וסליחה על הנדושות, אנחנו מקבלים שחור. וזאת תרתי משמע.
קראתי כל תגובה ותגובה לכתבה הזו (ע"ע לינק למעלה). קראתי יותר מדי תגובות. וכולן אומרות לי פחות או יותר ללכת לחפש את החברים שלי. כל המחאות נגד המצעד. ומה אנחנו מחפשים בכלל בירושלים, כל השנאה הזו, העיניים שאדומות מדם. דווקא הקהילה של הלהט"ב בירושלים על חוסר מושלמותה, דווקא לה יש צורך במצעד.
היום יותר מתמיד, המצעד מקבל תפנית שאומרת הפגנה פוליטית ונקיטת עמדה חברתית נוקבת.
אנחנו פה ואנחנו לא נברח לת"א. כל עוד נמצא פה עבודה. 😉
אני חושבת שדווקא פה, בכלוב, אני יכולה לדבר על מושגים כמו קטנות נפש וארונות. לכולנו יש את הארונות שלנו ולא אחת ראיתי דיונים בפורומים בכלוב שהייתי יכולה לשייך אותם באותה המידה לפורומים של לסביות או הומוסקסואלים. לחלק מאיתנו הבדסמ הוא מה שאנחנו, על אספקטים תרבותיים-חברתיים, בדיוק כמו שלאדם הומוסקסואל כזה או אחר, ההומוסקסואליות שלו היא תרבותו, חיי החברה שלו וכדומה. המונח "קהילה" קיים בשני המקומות. הסימנים הסודים, ההרמזים, כפלי המשמעויות.
זה הכל שם.
כל יום אני רואה פשקוויל חדש שעיקרו, "פה לא מקומך- סוטה משוקצת"
ואני מרגישה שרוצים שאצא מהבית שלי שהקמתי לעצמי פה, אני מרגישה שרוצים שאעקור את עצמי מהעיר הזו שאני כל כך אוהבת. זה עוטף אותי, שורט בי, זה נמצא בכל מקום ברחובות, במבטים של עוברי אורח. בקללות ובמשפטי השנאה של החרדים.
ונורא קשה לי פתאום.
לפני 19 שנים. 20 ביוני 2005 בשעה 12:30