היורדים- נפולת של נמושות

היום הודעתי לה שאנחנו צריכות הפסקה.
אני צריכה הפסקה.
אבל שיקרתי.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לה וזה נראה שהתזמון תמיד קלוקל, המחשבות שלי מטרפות את דעתי. איך בכלל אפשר לחשוב בתוך כל כך הרבה רעש?
שום דבר לא "שוחה". היום לא התקשרתי אחרי ה"שיחה".

אתמול, כשרציתי שהיא תכאיב לי, היא אמרה לי לחשוב טוב למה בדיוק אני רוצה את זה.
וחשבתי על זה ואפילו עמדתי להתקשר ולומר לה, אבל חזרתי בי.
אני רוצה שהיא תכאיב לי כדי לפרוק את כל העצב הזה. הרחק ממני והלאה. אני רוצה שהיא תכאיב כדי שהיא תוכל לאחות אותי. אני רוצה להתפרק בידיים שלה כדי שהיא תרכיב אותי מחדש. אני רוצה שהיא תשלוט בי לחלוטין כדי שאוכל ללכת לאיבוד, רק כדי למצוא את דרכי חזרה, אליה, ואיתה. אני רוצה שהיא תגרום לי לבכות. כי אני לא מצליחה לבכות כבר המון זמן, למרות שאני כל כך רוצה.

יש לי ניק חדש. אני צריכה להתרגל אליו, כמו בגד חדש.
אני בטריטוריה מוכרת ולא מוכרת.
אני דפלואו. דפ-לו-או. השם החדש כמו מתגלגל בפי. אני הוגה כל אות באיטיות. מנסה להתרגל אל הבגד החדש.
העייפות מכה בי ללא רחמים ואני לא מצליחה לצאת מהמלנכוליה שכבר מקננת בתוכי הרבה זמן.

היא התקשרה.

האמת, שברגע שהטלפון צלצל, חשבתי לעצמי מי כבר זה יכול להיות. בכל זאת חצי שעה אחרי חצות. זה טיפשי נורא אבל הלב שלי התרונן לראות את השם שלה מרצד על המסך הקטן של הפלאפון. היא נשמעת עייפה. היא מתגעגעת אלי.

אני מאוהבת בך. זה בטח נראה לך שטחי ושטותי, אבל זו האמת המרה שלי.

כל היום חשבתי על זה שאני רוצה לברוח לארץ זרה ולעקור את כולי, על שורשי המסועפים עמוק בתוך האדמה בה אני חיה ונושמת. לעקור הכל הכל, וללכת. לעזוב את האוניברסיטה, את הדירה, את העיר הזו, את החיים שלי. ולברוח.
עכשיו כל מה שאני רוצה זה ללכת לישון מחובקת בה.