היורדים- נפולת של נמושות

היום היה יום שהתנהל בעצלתיים. הוא חלף באיטיות מענגת והתרכז בעיקר במיטה שלי, במטבח (סנדוויץ' עם ריבת חלב על הבוקר- כן!), ושוב במיטה. חווית ההישארות בדירה ריקה מאנשים. כי שותפות שלי באמת לומדות ולא בכאילו כמוני.
סיימתי בצורה חלקית לראות את באפי, העונה השביעית. אני חושבת שגדולת הסדרה הזו היא בהומור העצמי, המשובח.

ולכן נביא ציטוט חביב ביותר של ווילו:
"and i don't mean loosing control in the cool way of my girlfriend has a pierced tongue sort of way"

הא הא.. יש לי פירסינג בלשון.. 😄 שיעשע אותי במיוחד.
הכי
אהבתי את כל הסאב-טקסט הבדסמי. זה נהדר! הרי כל הזמן כובלים את דמות הערפד החוזר בתשובה הלא הוא ספייק. ויש אפילו התייחסות של אחת הדמויות לזה.. צוחקת על זה שהיא לא ידעה שהוא ובאפי בקטע הזה...
מבדר מאוד כשחושבים על זה לעומק.
עומק?! בבאפי?!?! כן!

זה חשוב נורא להקדיש את הזמן הנחוץ לראות סרטים/סדרות זולות. זולות במובן האינטלקטואלי. זולות. לא מצריכות תשומת לב מיוחדת. מאפשרות באמת להנות מחווית הטלוויזיה שמערפלת חושים.

אולי תחלקו עלי, אולי תטענו שזה בזבוז זמן. אבל היום שלי הוגדר שמטרתו- הפסקה מהחיים ובזבוז זמן. רצוי רב ככל האפשר.

ושיהיה לכולכם יום מבוזבז, רצוי, מבוזבז עד תום.
ועכשיו, אני באמת הולכת לעשות קולות של לומדת, לראשונה מזה חודש וחצי בערך.

כל הכבוד לי. הגיע הזמן להתעורר. אולי בסוף באמת אסיים את האוניברסיטה.

אני אפילו לא הולכת לכתוב על זו שאני מאוהבת בה. אני החלטתי לעצום עיניים כמו שאני עושה כשאני רוכבת בירידות, לפרוש את הידיים שלי, ולעוף.
כמו במציאות, כך בחלום, כך בחיים. לא באמת צריך לנתח כל דבר יותר מדי. לנשום. זה חשוב מאוד לנשום. נורא כיף לי איתה. אני חושבת שזה מספיק. צחקנו היום כל כך הרבה. לא הפסקנו לצחוק. אני כל כך שמחה שנסעתי אליה. רציתי לראות אותה.
לאט לאט, המלנכוליה שלי עוזבת את הפונדק בו היא מתאכסנת. היא יוצאת מחדרי ראשי, מרוקנת אותם בקצב שלה, המשתרך, המשתהה, הולכת ומאפשרת להם להתמלא באור.

איזו ילדה פלצנית אני.
כיף.