לפני 19 שנים. 25 ביוני 2005 בשעה 12:24
הלכתי היום ברגל די הרבה. זה תמיד עוזר לנקות מחשבות. אני עושה לאחת שלי כל כך הרבה רע. אתמול פגשתי חברה טובה שלא ראיתי המון זמן ודווקא איתה מכל האנשים, הכי הייתי צריכה לדבר. ישבנו בפאב 5 שעות. אני לא חושבת שאי פעם הייתי בפאב כל כך הרבה זמן ברצף. אפילו לא במסיבות. מכל האנשים שאני מכירה, היא האדם שהכי מייצג את המשפט "אין תוכו כברו". מבחוץ היא עוברת כאחד האנשים הכי פאנקיסטים שאני מכירה. ואין בכלל מה להשוות את החיים שלה היום, בתור לסבית, מפורסנגת ומקועקעת, לחיים הקודמים שלה, לגלגול הקודם ממש כשהיא היתה גרה בארהב-הברית. פיזית היא נראית שונה. מכפול בגודל, בלונדינית, עורכת דין נוקשה בוושינגטון, היא הפכה לבוהמיינית הרזה שחיה מיום ליום.
ופגעתי באחת שלי היום. ואני אפילו לא יודעת איך להתחיל לעשות את זה יותר טוב.
שיתפתי אותה בחלק מהנושאים של אותה השיחה שעשיתי עם חברתי האמריקאית. שנקרא לה X. חלק מהנושאים שעלו בשיחה הזו, אני צריכה לשמור אך ורק לעצמי. והאמת שאולי את כל השיחה הזו הייתי צריכה לשמור לעצמי.
אבל אני מטומטמת. וצעירה. ולא חושבת מספיק עד הסוף על מה שאני עושה. מה לא היה בשיחה הזו, דיבור על סקס,על שפנפנות של פלייבוי, על דוגמנות, על בדסמ, על התעללות, דימוי עצמי, סמים, לסביות, בי סקסואליות. דיבורים על קצוות, ועל קצה אחד שהיה קרוב מדי. כמה שאני מבינה את זה.
X אמרה לי: you have to start dating gay girls
ועניתי לה שאני יודעת, אבל שאני לא מסוגלת ללכת מהאחת הזו, שאני יותר מדי מאוהבת בה כרגע.
שתינו נמצאות במקום לא טוב כרגע. לא אני ולא X. ועיקר השיחה בינינו התחילה מדאגה שלי ושל כל החברות המשותפות לX. היא אהובה כל כך על כולנו, ועברה כל כך הרבה חרא, שאנחנו דואגות.
קצת מגוחך מצידי לדאוג לאישה בת 33 כשאני בסך הכל 22, אבל אני דואגת.
אני חושבת שלא צחקתי כל כך הרבה כמו אתמול, כבר הרבה זמן. the jerusalem girls. מסתבר שאנחנו מותג בקהילה התל אביבית. זה הצחיק אותי נורא.
תמיד יש את העיסוק האובססיבי הזה בגיל, בגרות נפש. כל השטויות האלה. כל הלילה חשבתי עליה, על מושא אהבתי. תשוקתי. על האחת שאני רוצה להיות איתה. כל הלילה רציתי לשאול אותה מה היא רוצה ממני, מאיתנו. כשאני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה ממנה, או מאיתנו.
כל העניין הזה של ביסקסואליות, של מיניות, ואפילו של הגדרות בדסמיות.. זה לרועץ לכולנו, אבל אנחנו לא יכולים להימנע מזה. כל כך הרבה פעמים במהלך השיחה הזו, שהתחילה ונקטעה והמשיכה והגיע לשיאה בערך בחמש לפנות בוקר עד לשבע בבוקר.. כל כך הרבה פעמים X ישבה מולי ודמעות בעיניים שלה, והיא לא בוכה. מדהים כמה שאנחנו דומות לפעמים.
והייתי חייבת לדבר איתה, עם האחת שלי. אפילו שהיה אמצעו של לילה, והיה לי ברור שהפלאפון שלה יהיה כבוי. היום אחרי שדיברנו, הבנתי כמה שפגעתי בה. שהיא לא כל כך בלתי מושגת כמו שחשבתי. שהיא לא עשויה מאבן. אחרי שהבנתי שאני כן נוגעת בה. לא ידעתי איפה בדיוק אני אוכל לקבור את עצמי. טמטום של צעירים. בורות נמהרת.
"אז יש שורה תחתונה לשיחה הזו?"
הנה השורה שלא נאמרה-
"כן, אני ילדה מפגרת ואני צריכה שתבעטי בי". מגיע לי, כי אני רק מכאיבה לך.
אני כל כך חסרת סבלנות לתהליך שהיא עוברת, או שלא עוברת. כל כך פוסלת מראש את מה שיכול להיות בינינו. והיא כל כך בלתי מושגת בעיני כרגע. ואולי תמיד זה היה נראה לי ככה. היא נמצאת במקום הזה, הרחוק מעין. היא כל כך רחוקה מה שלא הגיוני בכלל. אנחנו מבלות כל כך הרבה ביחד ואני לא מרגישה איתה. לא מרגישה אותה.
אני מרגישה שאני כל כך קטנה כשאני איתה. ולא בגלל שהיא גורמת לי להרגיש ככה. זו נקודת הפתיחה שלי. לפני שבוע דיברתי עם ידיד משותף שלנו, ממש תיחקרתי אותו על מה שהיא חושבת עלי. מה היא באמת מרגישה, אפילו מבחינה של מה היא חושבת עלי כאדם. כי אני לא באמת יודעת.
פאק, עוד מעט יעבור חודש להכרות המחודשת שלי איתה. ואני אפילו יותר אבודה ממקודם. הדהים אותי שזה מה שהיא באמת חושבת עלי. מה שהוא אמר כל כך עזר לי לזקוף גבי, ולהתמתח.
הסתייגות.
צעד קדימה שנים אחורה,
גם זו היא התקדמות בערך
לכיוונים אחרים משציפית
לא בהכרח במהירות או בקצב
שחשבת עליו.
לא בהכרח למקום הנכון
או בתהליך שלוקח את כמות הזמן
שחישבת,
שתכננת
שבנית
וערכת
ורצית שיהיה ככה.
אבל יצא אחרת.
צעד קדימה שניים אחורה,
זו גם סוג של דרך, להגיע ממקום ל
מקום.
