אני מרגישה כאילו שיש לי כל כך הרבה מה להגיד לה.
ואני כסילה, בוררת מילים בקפידה, אבל לא מספיק בקפידה.
זה כאילו שאנחנו נמצאות במישורים שונים, המשיקים רק לעיתים, לאתנחתות קצרות של יופי.
אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה, אני כל כך נאחזת בזמניות של הכל. בארעיות.
זהו צעד אחד קדימה, מורגש, ואז שניים אחורה, כואבים. והכל מתרחש במחשבותי.
והרי ברור שזה לא טוב. אני חושבת שאתמול יותר מהכל הבנתי כמה שאנחנו לא ביחד.
הנה שוב מצאתי את עצמי בקשר סודי, נסתר, הידוע רק לנפשות פועלות ספורות.
על הריגוש הטמון בזה, על הסבל ועל התשוקה הבלתי ממומשת.
קשר. זה לא בדיוק קשר. מה זה בדיוק? סקרנות הדדית? כל אחת ואפיקי הסקרנות שלה?
עצרתי לחשוב אתמול, מדוע יש בי כל כך הרבה חוסר סבלנות. למה אני לא יכולה לחכות?
מלבד כל האלמנטים המוספים, שהיא מגלה את עולם הנשים, אני את עולם הבדסמ.
העולמות משיקים ולעיתים חופפים, אבל זה תמיד לפרק זמן קצר.
קצר כל כך. מעניין איך יראה היום שלי. אני מעבה את החיים שלי שהם לא איתה.
והחלטתי, שבפעם הבאה שיהיה לי רעיון לסיפור, אני פשוט אכתוב אותו ולא אתעלם ממנו.
כפי שאני עושה במשך כל כך הרבה שנים כבר. וחוץ מזה, אולי כדאי להפסיק לדאוג כל כך הרבה.
פשוט להיות.
זה קשה נורא ה'פשוט להיות' הזה. הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.
לפני 19 שנים. 21 ביוני 2005 בשעה 5:43