היורדים- נפולת של נמושות

אני לא הולכת להתייחס לנעשה במדינה שלנו
לנוראות שפוקדות אותה, מסיבות גורל אכזר
אני אפילו לא הולכת להתייחס למתרחש בחיים שלי
שזה אומר, לימודים, עבודה, חבר שהגיע מחו"ל.

אני רוצה שיהיה טוב. לי, לה, לכולם. אני מודעת לנאיביות שבהצהרה הזו.

ולסיום, נשאל את מלכת היופי מה היא הכי היתה רוצה בעולם:
"אני... אני... אמממ... אני.. הייתי רוצה שלום עולמי..."

לא לזה התכוון המשורר.
לא אני בכל אופן.

יש בי איזו כמיהה לא ברורה, בכל פעם שאני שומעת את הקול שלה נשבר,
לקום ולחבק אותה, שתשקע בתוכי, שתרטיב את החולצה שלי ותתפרק
ככה אצלי בידיים, כדי שאוכל לחבר את כל החלקים ביחד שוב. מחדש.
אני כל כך רוצה לומר לה כמה שהיא יפה כל הזמן, אבל בולמת את עצמי.

אז רציתי שתדעי, כשאני בוהה בך לפעמים, על זה אני חושבת.
היתה פעם אחת שהיא היתה על סף דמעות מולי. כשרק הכרנו מחדש.
אני בדיוק החלמתי מניקוב הלשון שלי בפירסינג. ולא ממש יכולתי לדבר.
ואולי טוב שלא יכולתי. בתור אדם שלא סותם את הפה שלו.
והיא מולי, מספרת אודותיה. הסקרנות שלי רק מקבלת משנה תוקף,
והקול שלה נשבר מולי. ואנחנו למעשה לא באמת מכירות.
כפי שאמר יוני רכטר "אנחנו כלל לא מכירים".
וכל היום למחרת רק חשבתי על כמה שכל מה שרציתי לעשות זה
לחבק אותה.
לספוג את כל העצב הזה, למחות אותו. לאט, בעדינות.

ואז,

השתגעתי לגמרי, איבדתי את עצמי לדעת. ונפלתי, מאוהבת לחלוטין שבוייה בקסמה.
על כל ההשלכות השליליות של הגדרה זו של התאהבות. ועל כל הנפלאות שבה.
אני רוצה להיות אוהבת שלך. לא רק נאהבת. אני רוצה להקל על כל הכואב הזה.

ונצטט את יהודית-
"עשה שיהיה לי קל".