|
|
|
מי את בכלל? על איזה טוהר את מעיזה לדבר?
מגעילה.
אני מגעילה את עצמי.
בא לי להקיא. ואחרי שאסיים. להקיא עוד.
איפה המיטה שלי, להתכרבל בתוכה לתוך כדור
להיעלם להיעלם להיעלם להיעלם להיעלם להיעלם
אני בורחת. ולמעשה, זה מה שעשיתי אתמול.
כל כך הגיוני, שהיום בבוקר, ביחד עם הבחילה מעצמי, אני כל כך כל כך אצטער על זה.
אם הייתי עומדת מול עצמי כרגע, הייתי מכניסה לעצמי מכות רצח. ככה אני שונאת. את, אותך אני שונאת.
היום הלכתי לאימון כדורסל אחרי שבועיים שלא הייתי. בדרך חזרה מהאימון, אספתי את האופנים שלי ונסעתי דרך השוק, לרחוב שלה. לא הייתי בדירה הזו שנתיים. מה הסיכוי שהיא עדיין גרה שם? השם כתוב על קופסאת המכתבים. טוב, ננסה. דופקת בדלת. אני בעיקר מדמיינת דיירים חדשים שבכלל לא מכירים אותה ואפילו לא עצרתי לחשוב על סיטואציה שבה היא תפתח את הדלת. מה יהיה אם היא עדיין גרה שם.
היא נורא מופתעת שזו אני. אני בעיקר צריכה את העצה שלה כדי לפענח את עצמי. כאילו עכשיו התהפכו היוצרות, אני היא שאבודה. והיא השלווה המנתבת. אני נורא שמחה לראות שהיא נראית טוב יותר. בפעם האחרונה שנפגשנו בצורה מקרית, בתור לרופא, היה נראה שהיא מוקפת שדים שלא נותנים לה מנוח. קצת אולי כמו איך שאני נראית עכשיו. היא יודעת למה באתי. קצת לפני שאני נפרדת ממנה, היא אומרת לי שהיא מבינה את הסיבה שדווקא על דלת הדירה שלה, אני מוצאת את עצמי מדפקת.
בכלל לא ידעתי אם יהיה לה זמן בשבילי, אם זה יתאים שאני ככה נוחתת עליה. אבל לא חשבתי על זה. אני צריכה את השקט מהקול הקטן בתוך הראש, וידעתי איכשהו, שהיא זו שתתן לי את זה. לא ברור לי למה.
השיחה קולחת והדקות עוברות מהלכן. זה כבר לא הכמיהה או ההתרפקות על מערכת היחסים שאיננה עוד, שמעולם לא נועדה להיות. זוהי אישה שמכירה אותי, ואולי לא מכירה אותי כלל. אבל אוהבת את הליבה שלי. את הבסיס. וכרגע, דווקא מזרים (לא שהיא אדם זר...) אני צריכה לשאוב נחמה. וחום.
והיא שם בשבילי.
מה שהכי אהבתי בX היה הנועם שלה. כאילו שהיא לא באמת קיימת. אשליית תעתועים מתוקה. היה נורא טוב לדבר איתה מתוך המקום הזה ששתינו לא מחפשות לחזור להיות ביחד, וידוע לנו שמה שהיה הוא נחלת העבר. לא רציתי להיכנס לנוסטלגיה איתה. רציתי שהיא תעזור לי לעזור לעצמי. להגיע לשלווה הזו שפעם גם אני טעמתי ממנה קצת. המנוחה הזו.
כל כך רגוע לי, כל כך שלו. אני לא חושבת שבחצי שנה האחרונה היה לי כל כך נכון, ללכת לישון, עם עצמי. בידיעה שאני הולכת לעשות את המעשה הנכון. אני הולכת לקחת אחריות על החיים שלי. ולעמוד מאחורי עצמי,
אדם חופשי, גאה ויפה.
אני הולכת לחיות בשביל עצמי החל מהיום, ובעשותי זאת, לא להיות מיוסרת ולא להיות עמומה. אלא מרוכזת כמו שאני, על הפרעות הקשב וההיפראקטיביות שלי, והטוהר שלי. שהוא עדיין קיים למרות כל מה שאני מעבירה את הנשמה שלי. כל המבחנים, לראות עד כמה אני יכולה להתפרק לרסיסים על אנשים.
אני הולכת לחכות. אני הולכת לחכות בצורה מאוד מופנמת ומודעת. אני הולכת לחכות לאהבה האמיתית שתבוא ותהיה שלי. שתהיה נכונה בשבילי. עם כל הקשיים שיבואו איתה, וההתמודדויות. עם הכל.
אני הולכת לחכות לעצמי. אני הולכת להיות האהבה של עצמי. אני הולכת לגדל את עצמי. בכוחות עצמי, בשתי ידיים, שהן ידיים לא נשיות אבל לא גבריות. אני הולכת להיות אני.
ויפה שעה אחת קודם.
ניעור טוב,
ושינה. וזה הכל.
קצת אוכל, השתרעות מול טלוויזיה.
שכחה.
היום גיליתי שקיבלתי 82 במבחן שבכלל לא למדתי אליו.
זה ממש משמח. ממש. לפחות במבחן אחד אני לא אצטרך לעשות מועד ב'.
אולי בכל זאת אני אוכל להיות בעלת תואר.
אבל רק אולי.
בשמי התכלת, ירח שט
אני שלך.. ואת שלי(? ממש..)
כנרת את, כנרת את אהובתי.
אני צריכה ללכת לישון איתה פחות. אני לא מצליחה להירדם אני לא מצליחה לשלוט ביצרים שלי. וזה מחרפן אותי, מעצבן בעיקר ועושה לי לרצות ללכת רחוק. אבל הפיתוי, של המיטה המשותפת. גדול מדי מכדי שאעמוד בו.
רק אתמול חזרתי מהכנרת ומהרבה הרבה מים (מים ישטפו הכל), חום מזגן, ושיחות על החיים עד חמש לפנות בוקר. אני לא זוכרת מתי כתבתי כל כך הרבה. אונליין, לא אונליין. המחברת החומה שלי מתמלאת מילים מילים מילים, קשקוש אחד גדול. פנטזיות בלתי ממומשות, מחשבות פרועות. כל כך הרבה רעש יש בתוך ראש כל כך קטן. רעש מהומה. על מה? על לא כלום.
כל השיחות האלה על החיים, חתונות וכל מיני דיעות מטומטמות שאני מחזיקה בהם כי אני כל כך פאקינג צעירה. זה מה יש.
אני באמת חושבת שאני אמות צעירה.
אני באמת חושבת שאסיים את חיי בלי זוגיות אמיתית.
אני באמת לא רואה את עצמי "ביחד". למרות שאני הכי רוצה את זה בעולם.
וכן. גם אני הייתי רוצה אביר על סוס לבן, עם פעמוני חתונה, ורב וכל השטויות האלה. אבל שיהיה במיטה אבירה, שתחבק אותי ותעשה איתי אהבה מטורפת, כל יום, כל היום עד שלא נוכל יותר וניפול לשינה טרופה.
וכל הקרבה הזו שהגענו אליה,
השיחה הקשה שהיתה כל כך טובה בעיני לפני רק יומיים.
הכל כאילו הלך לאיבוד,
והיא חוזרת להסתגר באלוהים יודע איפה היא
הלילה שוב ישנו ביחד וכל אחת לחוד.
באמת, נכון המשפט, צעד קדימה, שניים (כאובים) אחורה.
"כלב-לב, הו בידי בם בם נכנס לאיטליז, וגנב לו... הוא בידי בם בם"
אני גונבת רגעים קטנים
אני מלאה במחשבות בה.
היא מלאה בסרטים שהיא עוברת
לא בהכרח בגללי כי אם
במקום הזה שבו היא נמצאת
(איפה הוא? אני גם רוצה לבוא...)
הלוואי שהייתי לך למשענת.
הלוואי שהיית נותנת לעצמך באמת להיות איתי
ולא סתם לבלות איתי זמן איכות
הוא איכותי נורא הזמן הזה,
אני לא אומרת אחרת
אבל אני לא מצליחה להבין איפה את. או איפה אני.
אני הולכת לחכות. הציפיה המפוכחת, זה הכי גרוע.
אבל אני הולכת לחכות.
____________________________________________________________
לפני אי אלו ימים התקיים מצעד הגאווה בירושלים. היה מדהים. והיה אלים כמו שרק אני ידעתי שהולך להיות, אבל למה שמישהו יקשיב לילדה, אפילו אם היא יודעת על מה היא מדברת ועל מה היא מתריעה. למזלי לא ראיתי את זה קורה. אבל מספיקה הידיעה של משהו, התמונות של משהו, כדי לדעת. ולא עזרו עשרת אלפים האנשים שהגיעו, כדי לגרום לי להרגיש שייכת. ואני לא זוכרת מתי פחדתי כל כך או מתי הייתי מעורבת כל כך בהכנות של מצעד הגאווה, כדי לגלות בבוקר שאני בכלל לא רוצה להיות בו. וזה לא קשור לאלימות שהיתה, אלא משהו יותר פרטני.
בעיקר קשור לטיפשות שלי, עליה אני משתדלת לשלם.
תמיד, כשאני מדברת על מצעדי הגאווה הירושלמים, אני מספרת על חוויה שהיא חד פעמית, שאין לתאר אותה, של אהבה וסובלנות באוויר. של חיוכים ולגיטימציה, כאילו שהשמיים נפתחים קצת, ופתאום נורא קל להיות הומו/לסבית/טראנס/בי בעיר הזו.
אבל לא היה קל ביום חמישי. ולא היתה אהבה באוויר, או חיוכים. היה מאוד עוצמתי. ומאוד סוחף. אבל לא קל.
לא, לא באמת יתנו לך להיות, ולא לא באמת מקומך דווקא בראש החזית.
והחנית.
בוקר עכשיו, וריק.
לבקרים איתה
לשיחות טלפון של משבר
שרק היא היתה יודעת להצחיק אותי
ואחר כך לשיחות שאני הייתי יודעת להצחיק
לזה שהיא היתה קוראת לי "אהובה שלי"
בקול הכי רך שרק היא יודעת
לטיולים של כעס בשדרות רוטשילד,
להרגיע
ללילות נטולי שינה
ובקרים נטולי שינה
וימים נטולי שינה בכללי
לסקס. כן. אני מתגעגעת לסקס איתה.
לחיבוק שלה
לאהבה שלה
אני הכי מתגעגעת לתקופה שהייתי מאוהבת בה
והיא היתה מאוהבת בי.
ואני קוראת את האימיילים שלה.
וכותבת לה קצת בצורה מאוד מרוחקת אימיילים משלי
ואולי מתישהו באמת נצליח להיות חברות
על אמת. לא בכאילו.
הכי אני כועסת, שמאז שנפרדנו,
אין אף אחת שאני יכולה לקרוא לה
"אהובה שלי" בקול רך
או אף אחת שקוראת לי כך.
כי זה תואר שניתן לי על ידה.
עכשיו אני שונאת בקרים.
אני שונאת שבתות
אני שונאת טיולים רגליים שנועדו להסדיר מחשבות.
להשבית יותר נכון.
ואני אפילו לא שונאת את עצמי.
סתם אדישה ללב.
לא חיה באמת כמו שרוצה הייתי לחיות
הכי הייתי רוצה עכשיו
לעשות לעצמי טיפול הלם
של שוק חברתי
לעקור צפונה, לחור
למלצר איפשהו
או להיות פקידה איפשהו
אבל בעיקר לראות הרים הרים של ירוק
וכחול כחול של ים
כמו העין שלי, כחולה.
ולהיות עם עצמי
ועם השגעונות והבדידות.
לא. לא באמת.
חשבתי על זה לעומק.
אני לא מבולבלת.
אפילו לא קצת.
אני יודעת נורא טוב מה אני רוצה.
זה אפילו כבר לא נהיה עניין של סקס.
מידרתי את זה ממני.
זה משהו אחר.
אני לא באמת low maintence.
אני זקוקה לתחזוקה גבוהה מאוד.
פשוט תחזוקה אחרת משל רוב האנשים.
לא עושה ניתוח של שתינו כרגע.
באמת נמאס לי מזה.
אבל לא בונים אש
לא מבנים תשוקה.
זה לא משהו שגדל עם הזמן
זה בולשיט לצפות שזה יגיע
אני לא רגילה לחיות
כל כך בצורה לא מרוכזת.
אני לא רגילה להיות בלי.
נורא קל לי לשחק משחקים.
זה דבר פשוט מתוק.
כמו סוכר הוא מותך מתוך ספר בישול
צבעוני
אני יכולה להיכנס לסלוט הזה של גבר.
כל כך בקלות להיות בסלוט הזה.
את לא תאמיני. אפילו על עצמי אני יכולה לעבוד.
אני יכולה לצאת, לזיין את העולם, ולא להרגיש כלום
אני יודעת כי עשיתי את זה.
I don't fuck, anymore
and I don't fuck around, either
אולי זה נקרה להיות חלש
אולי זה נקרא להיות אמיתי.
זה הרבה להתמודד, אבל זה הכי נכון.
יסתכלו יגידו, ילדה, מה כבר מבינה.
לא יודעת מה איתך אבל אני הכי אוהבת
לדבר דווקא עם ילדים
הם היצורים הכי אמיתיים שיש
והכי חכמים.
הם יכולים להיות נורא רעים אבל כשהם באמת אוהבים
הם באמת אוהבים אותך, עד הסוף.
חבל שהתבגרתי ואני כבר לא באמת ילדה
לא. לא באמת ילדה.
בכלל הייתי אמורה לכתוב על "כמה טוב ישנתי".
ככה במיטה מכורבלת איתך,
על הקלות שלא תיאמן שבא התעוררתי
על השלווה שזה נוסך בי
אולי זה אדי האלכוהול, שעוד מפעפעים בדם
הסחרור של הראש הטיפש שלי
בהצלחה לעצמי במבחן של עצמי.
אולי מתישהו יהיו לי תשובות.
כמה מבחנים, גבולות, עד כמה גמיש החבל הזה, עליו מהלך הלוליין?
הרחקת הפעם לכת. ובטפשיות של ממש.
לא הולם אותך השריון הזה,
חליפת האדיוט,
כובע הליצן
ההדיוט,
אולי בהתאמה לחיים,
לציונים, למבחנים של המציאות ושל האוניברסיטה,
אני אתרסק לתוכם,
לבחון את יכולות הניתוח שלי אלו האנליטיות ואלו הרגשיות, לגלות
שהכל הכל הכל
מסך ערפל,
ובסופו של יום,
עדיף ללכת לישון על הרצפה,
מאשר להתרסק עליה ממיטה נוחה.
בכללי יותר טוב לגב.
יפה לך אני באמת מאמינה שהצלחת לברוח, "על באמת" הפעם.
וגם אני אישית הייתי מכניסה לעצמי סטירה, מצלצלת, עם צליל יפה כזה.
מגיע לך, הרווחת.
עוד שעתיים לריאיון על פלורליזם, מצעד הגאווה בעיר שאני מרגישה בה נטע זר.
אחרי שאתמול הבנתי סופית כמה שאני רוצה לברוח לצפון. לדירה פצפונית עם נוף של הר
אני
החלון,
שום דבר אחר לא.
מה עוצר אותך בעצם?
הפחד, המאניות-דפרסיביות?
הדפיקות של עצמך לזיין את עצמך ,
לזיין לעצמך את השכל, כל זה, ההתנהלות הזו
אוננות אחת גדולה.
אני רגילה לשרוף ולהישרף.
הנה הצלחתי. רק חסרה לך איזו תאונה,
כמו בסרט הזה, "קראש", עם האדרנלין מפצפץ את הוורידים
והשכחה, החשכה המבורכת והשקט, הזמזום הזה בתוך הראש
פתאום, יירגע הכל.
השמש זורחת אני על סף קריסה והמיטה כל כך קוראת לי...
"דפלואו.. בואי אלי.." הקול של המיטה שלי כל כך עדין ומפנק..
ברקע האזוראוס שלי טוחן הורדות כמו שמעולם לא טחנתי אותו הגענו לשיא של 95 Kb/s (גבר גבר מי שהמציא את התוכנה הזו..).
אני אחרי ערב מדהים עם המשפחה שלי, ישובה על ארבעת צלעותיה בפאב נחמוד עם שילה פרבר ברקע. אחותי נראית שלמה יותר. שלווה כל כך. איזה יופי זה. אני כל כך גאה בדרך הזו שהיא עברה עם אבא שלי, מגיע להם להנות אחד מהשניה. איזה יופי לראות את זה קורה באמת. באמצע של הארוחה המשפחתית (אני לא מאמינה שבאמת הייתי באחת כזו שהיתה נעימה כל כך) תפסתי את עצמי והבנתי כמה זמן עבר מאז קרה כזה פלא. יותר מדי זמן עבר.
כמעט ואמרתי חמש כשהמלצרית שאלה אותנו כמה אנחנו. אני מניחה שאולד הביטס דיי הארד.
קשה לי הריחוק מאח שלי ואני לא יכולה להמנע מזה. אולי צריך קצת זמן בנפרד.
לא באמת התחשק לי לחזור לירושלים. התקשרתי אליה. יצאנו.
היה כיף גדול. היה בעיקר מצחיק ואני לא חושבת שאי פעם הרימו אותי כל כך הרבה בחורים בערב (שלושה!) כמו שקרה הערב. אני לא חושבת שאני בעצמי הרמתי כל כך הרבה בחורים בערב אחד.. הו.. רחם שלי, האם עודך איתי??
לחלוטין לא הייתי בקוד הלבוש המתאים.
לא היה לי איכפת. אני עדיין באווירת שבועות. ושכולם יקפצו או ילכו להרים להם איזה בחור חסון.
רצוי כזה ששוקל איזה 80 קילו, כדי למצות את החוויה עד תום.
:))
אני מקשקשת יותר מדי בדרך חזרה אל הבירה. אני מניחה שהיום היה עטוי חוויות ומרגש מדי כדי שאלמד לשתוק דווקא בשלוש לפנות בוקר, כשהיא ואני נוסעות הביתה. כדאי שאלמד למבחן של מחר.
אלוהים. המבחן מחר. עוד כמה שעות מגיעה הסטאדי-באדי שלי. עוד כמה דקות עוד דיסק ייסיים לרדת, עכשיו שאני מקשיבה ללוחמי הפו. (פו פייטרס). עוד מעט נורה ג'ונס תחזור לעטר את הפלייליסט.
כיף של קיץ.
אני אפילו לא רוצה לכתוב על כמות הזרמים שעברו לי בגוף היום בערב בעיתות מסויימות, אני לא אכנע כל כך בקלות. אני מחייכת לעצמי עכשיו. זה כמו לוותר על עצמי, לוותר על השליטה. בכל התחומים. מעניין אותי לראות אם אני אצליח בכלל. אני אפילו עוד יותר מלאה סקרנות מבעבר, מתבוננת בעצמי מהצד, לראות מה בדיוק המחשבות על זה עושות לי..
יאללה, חזרה לשיעור מספר... איפה אני בכלל?
שאנחנו חיים עם כאב כל יום.
ואפילו לא שמים לב, מרוב שהתרגלנו לזה שהוא שם.
אני מתפרקת לעצמי בידיים. פיזית.
אני מרגישה כל כך ריקה מתוכן לאחרונה, קליפה נטולת ממשות.
היום אמא שלי התקשרה אלי, ניסיתי לספר לה על הניצחון בבית המשפט של הבית הפתוח ומצעד הגאווה הירושלמי וכל זה..
- זה לא מעניין אותי דפלואו אני לא רוצה לשמוע על זה
היא התעקשה לשאול לשלומי.
-חרא, אמא. תודה שאת שואלת.
אבל לא באמת עניתי לה ככה. אני עדיין מנומסת ושומרת על שפה נקיה כשאני משוחחת איתה. סיפרתי לה שנקעתי את הרגל ושאני לא יודעת איך בדיוק. שזה מחלים. שאני עייפה כל הזמן.
לא ממש סיפרתי לה שום דבר.
הקרירות הזו שלה, הקפיאה אותי, למרות המרחק הפיזי הכל כך גדול בינינו, ירושלים-חיפה. מדהים כמה שדברים לא משתנים.
אני בכלל לא יודעת למה אני טורחת כל כך. זה כבר מעבר לפשעי העבר או שנאת העבר. זה חד משמעית נוגע לעובדה שאמא שלי לא מבינה אותי. ומעולם לא ידעה איך להתמודד איתי. עוד מגיל 0 כשהייתי מסתגרת שעות בחדר עם עצמי, ועם הלגו.. חח. מצחיק. אני ילדה מוזרה.
אני רוצה לבקר אותה אני רוצה לדעת שיש לי אמא באמת, ולא סתם אחת שקיימת לה אי שם, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לזה. אין זמן, אין כסף, אין כוח לשום דבר. אני הכי רוצה לישון, ואני לא מצליחה להירדם.
אני מתאבדת על עצמי. על החיים שלי. אני מושכת אותם, לא באמת חיה אותם.
הזמן חולף בלי ממשות אמיתית, בלי יצירה. הדרמל שלי (מעין מקדחה קטנה של צורפות וגילוף) שבור ואני לא יכולה לגלף בעץ. הספרים מחכים לי על המדף ואני לא מביאה את עצמי לקרוא אותם. אני וההיא, לא ברור שום דבר, לא יציב לי שם.
כן התמונה שהכנתי, בולט בלובנו, מחכה שאצייר בתוכו כמו הדף הלבן שמחכה שאכתוב בו, איצוק תוכן.
הכל מחכה רק לי.
ואין בי כלום.
