בשמי התכלת, ירח שט
אני שלך.. ואת שלי(? ממש..)
כנרת את, כנרת את אהובתי.
אני צריכה ללכת לישון איתה פחות. אני לא מצליחה להירדם אני לא מצליחה לשלוט ביצרים שלי. וזה מחרפן אותי, מעצבן בעיקר ועושה לי לרצות ללכת רחוק. אבל הפיתוי, של המיטה המשותפת. גדול מדי מכדי שאעמוד בו.
רק אתמול חזרתי מהכנרת ומהרבה הרבה מים (מים ישטפו הכל), חום מזגן, ושיחות על החיים עד חמש לפנות בוקר. אני לא זוכרת מתי כתבתי כל כך הרבה. אונליין, לא אונליין. המחברת החומה שלי מתמלאת מילים מילים מילים, קשקוש אחד גדול. פנטזיות בלתי ממומשות, מחשבות פרועות. כל כך הרבה רעש יש בתוך ראש כל כך קטן. רעש מהומה. על מה? על לא כלום.
כל השיחות האלה על החיים, חתונות וכל מיני דיעות מטומטמות שאני מחזיקה בהם כי אני כל כך פאקינג צעירה. זה מה יש.
אני באמת חושבת שאני אמות צעירה.
אני באמת חושבת שאסיים את חיי בלי זוגיות אמיתית.
אני באמת לא רואה את עצמי "ביחד". למרות שאני הכי רוצה את זה בעולם.
וכן. גם אני הייתי רוצה אביר על סוס לבן, עם פעמוני חתונה, ורב וכל השטויות האלה. אבל שיהיה במיטה אבירה, שתחבק אותי ותעשה איתי אהבה מטורפת, כל יום, כל היום עד שלא נוכל יותר וניפול לשינה טרופה.
וכל הקרבה הזו שהגענו אליה,
השיחה הקשה שהיתה כל כך טובה בעיני לפני רק יומיים.
הכל כאילו הלך לאיבוד,
והיא חוזרת להסתגר באלוהים יודע איפה היא
הלילה שוב ישנו ביחד וכל אחת לחוד.
באמת, נכון המשפט, צעד קדימה, שניים (כאובים) אחורה.
"כלב-לב, הו בידי בם בם נכנס לאיטליז, וגנב לו... הוא בידי בם בם"
אני גונבת רגעים קטנים
אני מלאה במחשבות בה.
היא מלאה בסרטים שהיא עוברת
לא בהכרח בגללי כי אם
במקום הזה שבו היא נמצאת
(איפה הוא? אני גם רוצה לבוא...)
הלוואי שהייתי לך למשענת.
הלוואי שהיית נותנת לעצמך באמת להיות איתי
ולא סתם לבלות איתי זמן איכות
הוא איכותי נורא הזמן הזה,
אני לא אומרת אחרת
אבל אני לא מצליחה להבין איפה את. או איפה אני.
אני הולכת לחכות. הציפיה המפוכחת, זה הכי גרוע.
אבל אני הולכת לחכות.
____________________________________________________________
לפני אי אלו ימים התקיים מצעד הגאווה בירושלים. היה מדהים. והיה אלים כמו שרק אני ידעתי שהולך להיות, אבל למה שמישהו יקשיב לילדה, אפילו אם היא יודעת על מה היא מדברת ועל מה היא מתריעה. למזלי לא ראיתי את זה קורה. אבל מספיקה הידיעה של משהו, התמונות של משהו, כדי לדעת. ולא עזרו עשרת אלפים האנשים שהגיעו, כדי לגרום לי להרגיש שייכת. ואני לא זוכרת מתי פחדתי כל כך או מתי הייתי מעורבת כל כך בהכנות של מצעד הגאווה, כדי לגלות בבוקר שאני בכלל לא רוצה להיות בו. וזה לא קשור לאלימות שהיתה, אלא משהו יותר פרטני.
בעיקר קשור לטיפשות שלי, עליה אני משתדלת לשלם.
תמיד, כשאני מדברת על מצעדי הגאווה הירושלמים, אני מספרת על חוויה שהיא חד פעמית, שאין לתאר אותה, של אהבה וסובלנות באוויר. של חיוכים ולגיטימציה, כאילו שהשמיים נפתחים קצת, ופתאום נורא קל להיות הומו/לסבית/טראנס/בי בעיר הזו.
אבל לא היה קל ביום חמישי. ולא היתה אהבה באוויר, או חיוכים. היה מאוד עוצמתי. ומאוד סוחף. אבל לא קל.
לא, לא באמת יתנו לך להיות, ולא לא באמת מקומך דווקא בראש החזית.
והחנית.
בוקר עכשיו, וריק.
לפני 19 שנים. 3 ביולי 2005 בשעה 4:24