היורדים- נפולת של נמושות

לבקרים איתה

לשיחות טלפון של משבר
שרק היא היתה יודעת להצחיק אותי
ואחר כך לשיחות שאני הייתי יודעת להצחיק

לזה שהיא היתה קוראת לי "אהובה שלי"
בקול הכי רך שרק היא יודעת

לטיולים של כעס בשדרות רוטשילד,
להרגיע

ללילות נטולי שינה
ובקרים נטולי שינה
וימים נטולי שינה בכללי

לסקס. כן. אני מתגעגעת לסקס איתה.

לחיבוק שלה
לאהבה שלה

אני הכי מתגעגעת לתקופה שהייתי מאוהבת בה
והיא היתה מאוהבת בי.

ואני קוראת את האימיילים שלה.
וכותבת לה קצת בצורה מאוד מרוחקת אימיילים משלי

ואולי מתישהו באמת נצליח להיות חברות
על אמת. לא בכאילו.


הכי אני כועסת, שמאז שנפרדנו,
אין אף אחת שאני יכולה לקרוא לה
"אהובה שלי" בקול רך
או אף אחת שקוראת לי כך.
כי זה תואר שניתן לי על ידה.

עכשיו אני שונאת בקרים.
אני שונאת שבתות
אני שונאת טיולים רגליים שנועדו להסדיר מחשבות.
להשבית יותר נכון.
ואני אפילו לא שונאת את עצמי.
סתם אדישה ללב.
לא חיה באמת כמו שרוצה הייתי לחיות

הכי הייתי רוצה עכשיו
לעשות לעצמי טיפול הלם
של שוק חברתי
לעקור צפונה, לחור
למלצר איפשהו
או להיות פקידה איפשהו
אבל בעיקר לראות הרים הרים של ירוק
וכחול כחול של ים
כמו העין שלי, כחולה.
ולהיות עם עצמי
ועם השגעונות והבדידות.

לא. לא באמת.