היורדים- נפולת של נמושות

כמה מבחנים, גבולות, עד כמה גמיש החבל הזה, עליו מהלך הלוליין?
הרחקת הפעם לכת. ובטפשיות של ממש.
לא הולם אותך השריון הזה,
חליפת האדיוט,
כובע הליצן
ההדיוט,
אולי בהתאמה לחיים,
לציונים, למבחנים של המציאות ושל האוניברסיטה,
אני אתרסק לתוכם,
לבחון את יכולות הניתוח שלי אלו האנליטיות ואלו הרגשיות, לגלות
שהכל הכל הכל
מסך ערפל,
ובסופו של יום,
עדיף ללכת לישון על הרצפה,
מאשר להתרסק עליה ממיטה נוחה.
בכללי יותר טוב לגב.

יפה לך אני באמת מאמינה שהצלחת לברוח, "על באמת" הפעם.
וגם אני אישית הייתי מכניסה לעצמי סטירה, מצלצלת, עם צליל יפה כזה.
מגיע לך, הרווחת.
עוד שעתיים לריאיון על פלורליזם, מצעד הגאווה בעיר שאני מרגישה בה נטע זר.
אחרי שאתמול הבנתי סופית כמה שאני רוצה לברוח לצפון. לדירה פצפונית עם נוף של הר

אני

החלון,

שום דבר אחר לא.

מה עוצר אותך בעצם?
הפחד, המאניות-דפרסיביות?
הדפיקות של עצמך לזיין את עצמך ,
לזיין לעצמך את השכל, כל זה, ההתנהלות הזו
אוננות אחת גדולה.
אני רגילה לשרוף ולהישרף.
הנה הצלחתי. רק חסרה לך איזו תאונה,
כמו בסרט הזה, "קראש", עם האדרנלין מפצפץ את הוורידים

והשכחה, החשכה המבורכת והשקט, הזמזום הזה בתוך הראש

פתאום, יירגע הכל.