השמש זורחת אני על סף קריסה והמיטה כל כך קוראת לי...
"דפלואו.. בואי אלי.." הקול של המיטה שלי כל כך עדין ומפנק..
ברקע האזוראוס שלי טוחן הורדות כמו שמעולם לא טחנתי אותו הגענו לשיא של 95 Kb/s (גבר גבר מי שהמציא את התוכנה הזו..).
אני אחרי ערב מדהים עם המשפחה שלי, ישובה על ארבעת צלעותיה בפאב נחמוד עם שילה פרבר ברקע. אחותי נראית שלמה יותר. שלווה כל כך. איזה יופי זה. אני כל כך גאה בדרך הזו שהיא עברה עם אבא שלי, מגיע להם להנות אחד מהשניה. איזה יופי לראות את זה קורה באמת. באמצע של הארוחה המשפחתית (אני לא מאמינה שבאמת הייתי באחת כזו שהיתה נעימה כל כך) תפסתי את עצמי והבנתי כמה זמן עבר מאז קרה כזה פלא. יותר מדי זמן עבר.
כמעט ואמרתי חמש כשהמלצרית שאלה אותנו כמה אנחנו. אני מניחה שאולד הביטס דיי הארד.
קשה לי הריחוק מאח שלי ואני לא יכולה להמנע מזה. אולי צריך קצת זמן בנפרד.
לא באמת התחשק לי לחזור לירושלים. התקשרתי אליה. יצאנו.
היה כיף גדול. היה בעיקר מצחיק ואני לא חושבת שאי פעם הרימו אותי כל כך הרבה בחורים בערב (שלושה!) כמו שקרה הערב. אני לא חושבת שאני בעצמי הרמתי כל כך הרבה בחורים בערב אחד.. הו.. רחם שלי, האם עודך איתי??
לחלוטין לא הייתי בקוד הלבוש המתאים.
לא היה לי איכפת. אני עדיין באווירת שבועות. ושכולם יקפצו או ילכו להרים להם איזה בחור חסון.
רצוי כזה ששוקל איזה 80 קילו, כדי למצות את החוויה עד תום.
:))
אני מקשקשת יותר מדי בדרך חזרה אל הבירה. אני מניחה שהיום היה עטוי חוויות ומרגש מדי כדי שאלמד לשתוק דווקא בשלוש לפנות בוקר, כשהיא ואני נוסעות הביתה. כדאי שאלמד למבחן של מחר.
אלוהים. המבחן מחר. עוד כמה שעות מגיעה הסטאדי-באדי שלי. עוד כמה דקות עוד דיסק ייסיים לרדת, עכשיו שאני מקשיבה ללוחמי הפו. (פו פייטרס). עוד מעט נורה ג'ונס תחזור לעטר את הפלייליסט.
כיף של קיץ.
אני אפילו לא רוצה לכתוב על כמות הזרמים שעברו לי בגוף היום בערב בעיתות מסויימות, אני לא אכנע כל כך בקלות. אני מחייכת לעצמי עכשיו. זה כמו לוותר על עצמי, לוותר על השליטה. בכל התחומים. מעניין אותי לראות אם אני אצליח בכלל. אני אפילו עוד יותר מלאה סקרנות מבעבר, מתבוננת בעצמי מהצד, לראות מה בדיוק המחשבות על זה עושות לי..
יאללה, חזרה לשיעור מספר... איפה אני בכלל?
לפני 19 שנים. 29 ביוני 2005 בשעה 2:43
