היורדים- נפולת של נמושות

אתמול נסעתי לאסוף את הצ'ופצ'יק שלי מ"יידע תשיות". זה נמצא בפאק אפק שליד ראש העין.
או יותר נכון כמו שאני אוהבת להגדיר את זה "בפאקינג מידל אוף פאקינג נו-וור". אבא שלי, הקשור אלי בחברים טלפאתים בלתי נראים מתקשר ממש כשאני עומדת לקבל את היפיפה הקטן והלבן שלי. האייפוד שאפל שלי חזר מתיקון. הוא עדיין בחופש ועובד על הדירה. רענה. ראש העין. "אבא אין לי שום מושג איך אני יוצאת מכאן, זה פאקינג מידל אוף נו-וור"."טוב. אני תכף יוצא בא לאסוף אותך".
אין על אבא שלי. הוא מלך. ולא בגלל שהוא בא לאסוף אותי. כי כיף להעביר איתו זמן איכות. אנחנו רוכבים בזהירות והוא מפטיר מבעד לקסדה שהכי כיף להרכיב אותי כי בכלל לא מרגישים שאני על האופנוע. כמו לרכב לבד. אני אוהבת לעשות טיולי אופנוע עם אבא.
עזרתי לאבא קצת עם השיפוצים. סידרתי לו כמה דברים במחשב שאפילו אחי הגדול לא הצליח (לפעמים הכי טוב להתקשר לתמיכה טכנית במקום לשבור את הראש...). בכללי יום מאוד פרודקטיבי.

אני בדרך לתל אביב. לא הייתי אמורה בכלל לנסוע לירושלים, חזרה הביתה? נו מילא. בדרך מרעננה לתל אביב אני פוגשת גרמניה שכרגע עלתה ארצה. אני מספרת לה על הטרמפ שאולי יש לי לחיפה לאיזו מסיבה.. בלה בלה בלה החברה הזו צריכה להחליט אם היא נוסעת איתי ועם עוד חברה או שלא.. בלה בלה בלה.
בערך אמצע הדרך לתוך הנסיעה מרעננה לתל אביב, אחרי שהתוודעתי לגרמניה, לאקסיות שלה, והיא לעובדת היותי לסבית.. לסבן לסבן.. (חה). הטרמפ מחיפה יורד מעל הפרק.
הגרמניה שואלת בעברית המצחיקה אך מרשימה שלה "אז זהו? חיפה מת?"
"כן" אני עונה בשיוויון נפש. "חיפה מת".
אני מגיעה אל הביתה של חברתי הטובה, שתחיה (!), חמש דקות אחרי שהטרמפ נוסע ממנה.

זיבי שנישאר בבית. קדימה. נוסעים? למה לא.

כרגיל, אני לא בדרס קוד המתאים.
היא פותחת את הארון מתחילה לברור בגדים ושולפת שמלת מקסי שחורה

מ-ע-ל-פ-ת.

(סליחה. אלה היו כל מלכות הדראג שהשתלטו עלי לרגע..)
זהו. נסענו. ובאמת שהגענו יחסית מהר. אבל עד שהגענו לGOTTA... וול... לא נשאר הרבה מה לראות. וחוץ מלהרים את אוליב (ושהוא ירים אותי בחזרה, כמובן). לא היה הרבה מי יודע מה לעשות. אבל הנסיעה חזרה והשיחה עם החברה הטובה (שתחיה, באושר!) היתה שווה את זה.
צדקה החברה של שתינו שאמרה, שאני וזואי נזיין אחת לשנייה בשכל עד שנרדם. אכן זה מה שקרה.
אבל הו איזו שינה מתוקה.

זואי, תבורכי מנשים.
הרבה זמן לא היתה לי חברה אפלטונית שכל כך אהבתי.
ואני הולכת לעשות רשיון. הרוד-טריפ המטורף הזה היה יכול להיות כל כך יותר כיף אם הייתי נוהגת אני! ובאמת הגיע הזמן לעשות רשיון אחרי הכל. אני בפיגור של שנים מכל שאר האנשים הנורמלים בני גילי שעשו רישיון בתיכון.

אחותי נתנה לבדסמ כינוי דמה חדש ואני ממליצה לכל מי שרוצה מילת קוד בשביל הקהילה לאמץ אותו לחיקו, וזה ADSL במקום BDSM. היא לא רוצה שהשותפים בדירה יבינו על מה אנחנו מדברות. אנחנו בשיחה טרנס אטלנטית. היא במינכן. אני בירושלים.

אדסל. זה לא באמת ראשי תיבות. זה סתם נורא בידר את שתינו.

דיבור בקודים, זה תמיד נורא כיף כי זה יוצר שפה פנימית. אישית רק לך ולשותף הזה לדבר עבירה. במקרה שלי- אחותי. מדהים איך היא מסוגלת לדבר איתי על הנושא בכזו שוויון נפש. מסתבר שברור היה לה שאני אגיע לזה כי אני חוקרת את הגבולות תמיד. ותמיד חקרתי. או כך היא אומרת.

אני פתאום רוצה את אחותי קרוב, במסיבת פיג'מות כמו שלא עשינו המון שנים. איזה שנתיים. מתגעגע לי אליה כל יום שהיא בחו"ל.

הכי אני אוהבת לשטוף את הידיים אחרי יום עבודה פיזית או אחרי שהרכבתי מחדש גלגלים באופניים (כמו עכשיו), ולהוריד מהידיים את כל הליכלוך שדבק בהם. למחוק את השחור ולמרק את הידיים. אני אוהבת את זה כי זה מזכיר לי את אבא, במפעל שלו, בסופו של יום, שוטף את כפות הידיים שלו, מוריד את כל השחור עם הסבון שנעשה יותר שחור מסבון לבן מרוב כל הגריז..

חשבתי עליה, תהיתי איזה דברים מזכירים לה את אבא שלה. נורא כואב לי מתוך הזדהות כי רק השנה שכלתי חבר ילדות שלי ואני חושבת עליו כל הזמן. ומתגעגעת לעתלית יותר מתמיד דווקא בגלל המוות שלו. כי שברירי הילדות המשותפים שלנו מתעקשים לעלות כל הזמן, לצוף בחלל הזיכרון. יש המון דברים קטנים שהם תזכורות קטנות לשברירי הרגעים האלה. אני מתבוססת בהם. מתבשמת בהם מתערטלת נזכרת ולרגע אני נמצאת שם. כמו חלון, שער בין מימדי שכזה לתוך עבר עמום, שבגלל עמימותו תמיד ייראה קוסם יותר.

כמו אז אתמול, כשבהיתי בברז בבית ההורים שלה זהה לברז שהיה אצלנו בבית פעם ממזמן ולרגע ראיתי את המטבח של פעם. עם הנוף לקדמת הבית. ירוק ירוק ועוד ירוק של גינה של אימא. השיש והמקרר הלבן והפינה עם החלון הגדול בתוכו הייתי יושבת וקוראת.

כן אני מתגעגעת. ונורא רציתי להיות לה אוזניים היום. שתספר לי על איך זה היה איתו. כשהיא מתגעגעת אליו, לאיזה דברים היא מתגעגעת בדיוק.

אני לא יכולה לדמיין מה זה להיות בלי אבא שלי. מפאת היותו חבר נפש כל כך קרוב. מוצא אחרון- סלע של שפיות ויציבות בעולם שלי שהולך ומאפיל בתקופות מסויימות. הוא שם בשבילי. כמעט בכל פעם. לדמיין אותי בלי אבא שלי. אני לא מסוגלת לזה. אולי זה לטובה שהיא לא רואה לנכון לפנות אלי כמשענת.

כי אחרי הכל, אני מסבה לה רק כאב. ולא במובן החיובי.

הלוואי, והיו דברים בצורה אחרת.

אני כבר לא שותה יותר קפה.

היום היה יום מעולה. החלטתי היום שאני מתחילה להתאמן ברכיבה. אחרי שיעבירו לי את הכסף מהפר"ח אני הולכת לקנות לי אופנים במידה שלי (הו ייס!!!) ולהתחיל להתאמן ברכיבת כביש. זה חלום של זמן מה כבר והנה זה מגיע.
אבל כדאי להתחיל בהתחלה, לא?
התחלתי את טיול האופנים שלי היום, נוסעת בדרך הלא נכונה, העיקר לרכב, לתת לרוח לבדר את שיערי. לתת לשרירים להתאמץ ולהימתח. נורא הזכיר לי את הסיפור הזה על עץ הקטלב. שנמתח והתאמץ והאדים והסמיק והכל כדי לנסות ולראות מה יש מעבר לוואדי, אליו הולכת חברתו הציפורת הנחמדת בכל פעם שהיא עוזבת אותו.

גם כן. עץ טיפש. נשאר תקוע באמצע ההר. 😄

רכבתי, בוחנת את הארבע ראשי היפה שלי.
צעקתי אל מול הנוף המדהים שנפרש מולי, ואקו החזירה לי בקול ענוג תשובה חלושה.
צעקתי וצרחתי עוד ועוד. בעיקר שאגות חופש.

אני מרגישה כל כך קלילה פתאום. כמו נטל שהורם מעל כתפי ובכלל לא ידעתי שהוא יכול ללכת. לא ידעתי שיכול להיות כל כך קל.

אחרי הטיול שעשיתי עם האופניים על הגב שלי, בינות לטרסות ערביות, התחלתי את המסע הקצר והפחות הולך לאיבוד חזרה הביתה. כדי לגלות שיש לי פנצ'ר. בשני הגלגלים. וכל הרגלים שלי שרוטות מהקוצים (למרות שזה היה לי נחמד קצת). אני אומנם בתוך ירושלים. אבל אין לי שום דבר עלי. לא ארנק, לא פנימית או אפילו משאבה. והבית לא קרוב מספיק כדי לגרור איתי את האופנים.
very very stupid defluo.

אז התקשרתי אליה. והלכתי אליה הביתה. כי זה היה פחות או יותר הפיתרון היחידי שהיה לי. חוץ מלסנג'ר חברה אחרת שתבוא עם משאבה ונעצור כל חמש דקות למלא אוויר.
יצא לטובה כי היום יותר מכל יום אחר, אוששתי את עובדת היותי זונה שבזונות. כי אני לא רוצה אותה יותר. אפילו לא קצת. עברו שלושה ימים או קצת יותר ואני לא רוצה אותה כבת זוג, ולא נמשכת אליה בצורה פיזית. כאילו בבת אחת החזרתי אותנו חודשיים (שלושה אפילו) אחורה. ואפילו לא לשם כי לפני שלושה חודשים עדיין היתה בי סקרנות כלפיה. ואפילו את זה אין לי היום.

אני סתם מחבבת אותה. אפלטונית. ואם ייעייף אותה להיות בקירבתי. אז גם זה כבר לא יישאר בי כלפיה. כי אני מתחילה לכבד את עצמי.

זמן יגיד וילמד.

מה שכן, שוב בפינתנו להערב נזכיר את יופיה של ירושלים, וסוד קסמה. הלא הוא, הקיץ.
הקיץ הפראי ומשולח הרסן התל אביבי אינו מגיע לעיר הבירה הקרירה והנעימה של ירושלים. הקיץ המרוסן והמעודן של ירושלים.
אוויר הרים. ריח אורנים. כשרכבתי עם הפאנצ'ר מהמעיין הזה שהייתי בו אי שם בדרך לגוש עציון עד לכניסה לירושלים (אחת מהן בכל אופן..
). תהיתי כמה זמן ייקח לגלגל לפני שהוא יישבוק חיים לחלוטין. לא עוברות 7 דקות לפני שהוא מחרחר חירחורים אחרונים. עוברים שני רוכבי כביש ורכב מאחוריהם (אבא שלהם) עוצר וממלא לי את הגלגל. אפילו לא הייתי צריכה לסמן לו יותר מדי שאני צריכה עזרה.
זה קסם חלק א'.
קסם חלק ב'.
אני יורדת מהמונית אחרי ערב עם חברתי (לא נעניק לה את התואר לשעבר, כי אנחנו חברות כרגע, אפלטוניות) צופרת לי מישהי באוטו. חברה טובה מהלימודים. אנחנו הולכות לבית של בת דודה שלה. ואני מוצאת את עצמי במסיבה הכי הזויה בעולם. המון אמריקאים, אחד מדרום אפריקה. הכל קורה בצורה הכי לא מתוכננת, הכי מקרית והכי כייפית שיכולה להיות.

ופתאום הבנתי מה שטחנתי לחברה טובה בדרך הביתה.
ציטוט מהשיחה: "אנחנו צריכות להשקיע בעצמנו ובאמת באמת לאהוב את עצמנו. לא בקטע נרקיסיסטי כמו בהיבט של בניה מחדש".

ברגע שאנחנו מאפשרים לענן הזה לחלוף מעל לראש שלנו, לגל הזה לשטוף אותנו מעליו ולא לסחוף אותנו איתו ולהטיח אותנו בחול. דברים מופלאים כל כך יכולים להתרחש. כי האנרגיות שלנו מאפשרות את זה.

אני הולכת לזמן לי את האהבה המתאימה. את האהבה הנכונה. ובראש ובראשונה אפנה אל עצמי.

זה אושר. שמחה אמיתית. הכל מתחיל ונגמר בי.

כמו המשפט,
מי שמרשה לעצמו לנסוק כל כך גבוה למעלה, מתרסק הרבה יותר חזק מהאדם ששמר על עצמו וחי בצנעה. כי לאדם הפשוט הזה, הנפילה היא רכה יחסית, אפילו לא מורגשת. ולאדם שהתעופף מעלה, הנפילה היא התרסקות מוחלטת.

איזה יופי ששמרתי על עצמי באופן יחסי, כי אני לא מרוסקת. אפילו מרגיש לי קצת חתוליי היום. לא שיש מילה כזו. חתוליי.

הרגליים שלי עליהם אני נוחתת אפילו לא כואבות כרגע. עוד מעט טיול אופנים ואז, שואה. אני בטח לא אוכל לקום מהמיטה יומיים מהשרירים שייתפסו בבוודאי. ועוד יש מחר יום עבודה!

עד לפני ארבע שעות הייתי בבית, מול המחשב, באמצעו של סרט אותו קטעתי בשביל שיחת טלפון מאימא, וכמה שיחות במסנג'ק.
ואז שתי חברות טובות שהן גם שכנות טובות שלי התקשרו אלי ושאלו אותי אם אני רוצה ללכת לשתי חברות אחרות. ואחרי חמש דקות כבר היינו ברחוב עזה, בדרך לשתי החברות, שפתחו לנו את הדלת מנומנמות משהו. אבל שמחות לראותנו.

כבר דובר בעבר על קסמה של ירושלים בקיץ. אז לא נזכיר את זה שוב.

כשרק עברתי לירושלים כשהייתי בת 18, כל 3-4 ערבים היינו נפגשות איזה 7-8 לסביות לערבים הזויים שבהם דובר על המון נושאים שבעולם, בעיקר שום כלום , שום דבר וחברם הטוב שום. מדהים איך בתור ילדה שיוצאת לעולם, זכיתי להכיר המון אנשים בטווח נורא קצר של זמן, ועוד יותר מדהים שהחברויות האלה עומדות במבחן הזמן. עובדה שהיום 4 שנים אחרי היה לנו איזה מיני מפגש כמו פעם.. רק שהפעם כולנו סגרנו את הערב הרבה יותר מוקדם ממה שנהגנו לעשות. אין מה לעשות. אנחנו מזדקנות.
אומנם אני ילדה אבל חברות שלי כולן, מגרדות את השלושים ואחת את הארבעים. ודווקא היא, מכולן, הכי ילדה באופי, הכי צעירה והכי מגניבה.

אני כל כך שמחה שיצאתי מחדש אל העולם. מסתבר שרק חיכו לי שאפקח מחדש את עיני כדי שיהיה לי טוב.


ופאק, הדאודורנט הזה מריח מדהים. כל כך עצוב שאין אותו בארץ. כשאני שמה את הדאודורנט הזה אני מפנטזת על לסבית פאמית, שתבוא ותזיין אותי, תצמיד אותי לקיר, תיקח אותי את כולי, תהפוך אותי, תבעל אותי, תקשור אותי. תכריח אותי לעשות דברים שאני רוצה ולא רוצה לעשות. שתעשה ממני מטעמים.
כשאני מריחה את הדאודורנט הזה, אני חושבת אם בכלל יש כזה דבר לסבית פאמית, שבכלל תרצה להכריח אותי להיות פאסיבית. לגרום לי לאבד שליטה ולא בהיבט של רגע אלא לחלוטין תבוא ותשלוט על כולי. ואם זו קיימת, האם אני בכלל אמשך אליה, בהתחשב בעובדה שכל מה שאני מוצאת לנכון לצאת איתו זה סטרייטיות שמחפשות להתנסות או ביסקסואליות לא מוצהרות. כן מוצהרות.
כל הבולשיט הזה.

אני הגעתי למסקנה.

אני לא באמת לסבית
או אפילו לא ביסקסואלית

אז מה אני?! סטרייטית?

וואחס.

היום יום חדש.
זהו יום שבו השמש זורחת, על נוף נורא ירושלמי שנשקף מחלון חדרי.
יום של מעש ולא של שכיבה חסרת מעש במיטה.
יום של סידורים בבנק,
קניות בשוק, ושלום שלום לכל מוכרי הבסטות שאני אוהבת
עמוס מהפיצוחים ואילן מהחנות טבע, ואיציק מהחנות של הרוגעלך של מרציפן שהם הכי מעולים בארץ, ושלא ראיתי מליון שנה.
כי אני עצלנית.
זהו היום להתעורר, לספוג את כל האנרגיות המדהימות שיש לעיר הזו (אני הולכת להוסיף- לעיר ש ל י ) בקיץ.

כן.
אהובה שלי, עיר מדהימה. בואי וקחי אותי. אני נטמעת בתוכך. נטע זר, מוצא מקומו.
זו הולכת להיות האהבה החדשה ישנה שלי, ירושלים.
היום אני אקנה סוף סוף את הספר שאני כל כך רוצה לקנות על מעיינות ירושלים. הא.

רק היום! רק עכשיו! נשמה שלמה, מצולקת באופן יחסי, במחיר זול.
רק היום! רק עכשיו! כי מי יודע מה יהיה בעוד חצי שעה? יום וחצי? חודש...
רגע.. זה לא זול כל כך הנשמה הזו. אולי עדיך לשים תג מחיר באיזו חנות של לאלין.
רק היום, נשמה ייחודית עם איכויות גלויות יותר וגלויות פחות, אבל חוויה לכל החושים.
כן, זה יותר הגיוני מבסטה של שוק.


אבל כרגע, בלי קשר יש בי המון מעש לצקת בו תוכן ולנשום.

הכי חשוב לא לשכוח לנשום.

וכן. אני עדיין מאוהבת בה. אני עדיין כואבת את זה, אני עדיין מרגישה למרות שאני יכולה לשחק את המשחק בו אני לא באמת רואה את כל מה שקורה, בו אני מתעלמת מהרגשות שלי, מהצורך שלי הרגיל לגעת. כל הזמן להזכיר לעצמי לא לגעת, אסור. שזה לא שם יותר. אפילו שזה לא היה מעולם שם. עדיין.

איזה יופי שאני עדיין לא צריכה סקס. כי אז באמת אני אהיה אדם אומלל. אני זוכרת פעם אחת שהייתי שלושה חודשים בלי. וזה היה שיא מטורף. מטורף. וזה גם היה בגיל נורא צעיר. מעניין מה יקרה לנימפומנית הצעירה השנה. כמה חורים יראו אותה, כמה כלי משחית, כמה גברים יעברו במיטה שלי, מתוך הייאוש. מתוך חוסר התקווה.

אני הולכת לשאוף לאפס!! הו כן.

עד שלא יבוא קונה (ויודעים מה, שיהיה ממין זכר או נקבה כבר לא איכפת לי!) אמיתי לחנות לאלין שלי, לקנות את הנשמה הייחודית והיקרה מפז שלי.

every one can kiss my lilly white asss.
ho yes.

ועכשיו אאחל לכם שבת מלכה של שלום. ושכולם יבואו לירושלים להנות מהקסם.

הוא באמת שם.

אני מזוכיסטית.

היום אני פוסט מסיבת פיג'מות אצל מכרה-חברה-טובה-חדשה.
הבטן שלי עדיין מלאה בארוחת הבוקר בריסרי שעשינו, מתעללות באחראית משמרת שנחנקת אבל מפנה כמו גדולה את השולחן שלנו. נו טוב, גם ככה היא עצבנה אותנו. לפחות המלצרית היתה מקסימה.

אני על הרכבת חזרה לירושלים.

איזה כיף זה רכבת.

יש המון זמן עד לפתיחה של הפסטיבל סרטים הירושלמי, שעות רבות. אז החלטתי ללכת לקניון. פעם ראשונה שאני הולכת לקניון כדי להסתובב. כנראה שצריך לזכור את התאריך של היום. היום בו דפלואו התקלקלה.

אני חושבת שמכל הנשים שאני מכירה, אני אחת מהנשים היותר אבודות בכל הנוגע לקוסמטיקה. אבל, אפילו אני, ילדון שכמותי, יודעת שצריך לטפל בעור הפנים. ואפילו אני יודעת שאי אפשר להתעלם מהעובדה שכל המוצרי קוסמטיקה שלי נגמרו וצריך לקנות חדשים.

אז אני בוהה בהוגו בוס החדש לגברים. לא באת לקנות בושם דפלואו. תתרכזי!

לוקחת ימינה למדף של המוצרים לנקבות. יש מוכרת שמתעקשת למכור לי ג'ייד. ואני כל כך לא מוצאת את מקומי, שכל מה שהיא תגיד לי כרגע, יישמע הגיוני נורא. אני ממלמלת משהו על העור שלי, שאני צריכה מוצרים לעור יבש (יפה מאוד! את מתקדמת נהדר!!), קרם וסבון ואולי חלב פנים. היא נורא להוטה שאני אקנה ג'ייד. ג'ייד זה מה שאני צריכה. טוב. מה אני מבינה כבר. לפחות יש את הסימן הקטן של הארנבת כך שלא מתעללים בחיות כדי לייצר את הדברים האלה. רק מתעללים בכיס שלי. 😄
אני מעמיסה דברים, אחת שתיים שלוש, מה עוד חסר? רשימת מכולת הכל חולף הכל מוכני, מכני, לא ברור מאליו כמו כל אישה, הכל מחושב.
מרכך. קרם פנים. נורא יקר להיות אישה. לא פייר. באוטובוס אני כבר לא יכולה לחכות להגיע הביתה.
אחת לאיזו תקופה אני נכנסת לפאזה כזו, שכל מה שבא לי לעשות זה מקלחת ותחזוקה לגוף המתפרק.
כמו פילינג גוף, קרם גוף וכל מיני כאלה. זה נורא מצחיק כי זו מעין אנטי-תזה לי. שנשיות היא ממני והלאה.
אבל! זו הפאזה שלי היום ואני מחבקת אותה ולא נלחמת. אני הולכת להתקלח עכשיו, להתלבש חגיגי לכבוד המאורע שכבר לא רחוק כל כך, ולחקוק את המבט של חברתי לשעבר לכשתראה אותי עם שמלה, ובאותה הנשימה את המבט של הבוסית שלי שבטח תהיה עסוקה מעל לראש. מה שמזכיר לי שלא התכוננתי לשיחת הכרות עם האורח שמגיע מיפן.

I am so screwed.

יאללה. היו שלום ותודה על כל המאפים הנהדרים האלה על הבוקר.

המממ... לחם בננה. הממממ... אני הולכת ללדת תינוק בננה ברד.

אחותי נמצאת כרגע בגרמניה כדי לסיים את התזה שלה. היא בסך הכל שבוע בחו"ל אבל אני מתגעגעת אליה בערך יום מרגע שהיא נסעה. היא עובדת המון בכל יום. מינכן אפרורית, היא מוסרת.
אתמול לא ממש יכולנו לנהל שיחת נפש אז הבטחתי לה שאכתוב לה על הכל במייל. כתבתי לה על הרבה דברים, על השיחה שהיתה לי עם אבא. על זה שזכינו להכיר את אבא מחדש, הדברים שאדם עובר בחייו.
על היציאה המתמשכת מהמרה השחורה הזו.. על זה שאני הולכת להיות אדם מאושר שוב. כתבתי לה על פסיכולוגים, על פסיכיאטרים. על מה לא. כי באמת בהתקף האחרון של המרה השחורה כבר קצו כל הקיצים וחשבתי שאולי זו העת ללכת לייעוץ פסיכולוגי, פסיכיאטרי, מה לא.
אבא מגדיר פסיכולוג כלוקסוס. "זהו דבר שמאפשר לאנשים להביא את עצמם למקומות גבוהים יותר שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו להגיע אליהם". הוא צודק במובן מסויים.
אבא הוא איש חכם.
אחותי כתבה לי כל כך הרבה דברים מרגשים.
מדהים איך במייל, בנאדם יכול להעביר ולנסוך כל כך הרבה אנרגיה ואהבה.
נצטט אישה חכמה, אהובה, מדהימה ומוכשרת. הלא היא אחותי המשוררת.
"...
do not forget on your way
that these things take years over years and that the progress has it's
natural oscillations on the way and it shouldn't frighten or discourage
you from proceeding in the direction you set for yourself.
..."

אתמול הבחורה שאני מאוהבת בה סגרה את החותם על סוג מערכת היחסים בינינו.

אנחנו רשמית הולכות להיות חברות, ולא בנות זוג. אני מצרה על זה, אבל אחרי המעשה שעשיתי, אני מניחה שאין חזור, וגם אם היה, היא ציינה, ובצדק, לא זו הסיבה שאנחנו נפרדות. זה דבר נורא להיות בקהילה שלי, ולחפש קשר, ולדעתי אפילו עוד יותר נורא להיות בקהילה הבדסמית, למצוא את הנישה הלסבית ולחפש.

אז אני יוצאת לחופש.

Gone fishing. there is the sign up on the door

אתמול, אחרי הפגנה שלא באמת רציתי להיות בה, מעוייפת ככל שאהיה, בלי שינה, מהסיבות הלא נכונות, עם האדם הלא נכון, פגשתי את הדייל שלי. הדייל ואני הלכנו לשחק ביליארד. הוא ניצח אותי שלוש פעמים. ואפילו לא היה לי אכפת.. בדרך כל אני משחקת סתם בשביל המשחק. היה לו איזה זיק של פליאה כששאלתי אותו אם הוא הפליג פעם. takes one to know one baby... אדם שהפליג, מתנהל בצורה אחרת מאדם שלא. כך שבעצם קל לזהות אותם. אנחנו מדברים על שיט, ועל קטאמרנים, הפלגות לקפריסין, יוון, על פציעות מצחיקות ממנורים ומתרנים. אני נורא מתגעגעת להפלגות.

אנחנו הולכים ברחובות ירושלים ואני חושבת על מה שאמרתי לבחורה שאני מאוהבת בה (עדיין) נקרא לה הבחורה שאני מפוכחת בה. אמרתי לה שאני במקום מגדרי שלא הייתי בו הרבה שנים. אחרי תחושה של נבעלות מאישה ולא רק מגבר, אני מוצאת את עצמי מחפשת משהו שהוא בלתי אפשרי.

כי נשים, בואו נודה בזה, הם עם בלתי אפשרי, מהפנט ככל שיהיה. אבל בלתי אפשרי.
וגברים.. טוב. לא ממש מסוגלת לעשות איתם סקס. התחושה הזו של הטראומה, זה חזק ממני.

ואפולו לא ניסה להיכנס לי לתחתונים.
הוא נכנס לרשימה קצרה אך איכותית של גברים, חברים קרובים, משענת לעת צרה ולעת ששון גם כן. היו מעט מאוד גברים שיכלו אבל לא ניסו לסטוץ אותי. מילה חדשה המצאתי "לסטוץ". כי מה, מיטה, בחורה, כל התנאים שם. למה לא לנסות? גם אני הייתי בסיטואציה של מיטה, בחורה, למה לא לנסות. כך שאני מבינה אותם. 😄

הוא נורא שרירי, אפולו. אנחנו פוסט שיחות על נשים, על מגדר, על סביבת עבודה וקשרים. על מסמנות (נשים שמותירות בך סימנים) ומסומנים (אנחנו).

אני לא רוצה כאב. כואב לי מספיק. אני רוצה רוך ונועם.
קצת לפני שאנחנו מתחילים לראות בלייד ראנר במחשב שמסובב אל המיטה (כי אני רואה את כל הסרטים שלי במיטה) הוא שואל אותי אם אני רוצה לשכב איתו. לא מתוך אגו מנייקיות. מתוך רצון כנה לדעת. למה בעצם הבאתי אותך, אלי הביתה, אפולו? אני עונה לו שאני לא רוצה שנשכב, כי אם הייתי רוצה אותו פיזית, כבר היינו שוכבים (וואלה..? מאיפה לך הביטחון הזה...?) הוא מחוייך. חמוד. 10 נקודות זכות על ישירות, אפולו.
אני שפוכה, עד ל10 דקות לאחר תחילת הסרט אני כבר עמוק בתוך החלום. אני אפילו לא מנסה להישאר ערה. כל כך הרבה שבועות שבהם אני לא ישנה כמו שצריך. כל כך הרבה לילות שאין רוגע.

אין פיסה אחת ממנו שלא מונחת במקום. הוא ישן בתחתוניו, עובר על הגוף שלי ומלטף אותי. אבל לא בצורה מינית. כאדם המרגיע פגוע מלחמה. אח דואג. אני נתלית בו כאדם טובע הנתלה בקרש הצלה.


הוא באמת חיבק אותי.

בדיוק כמו שרציתי.

ברקע יש לי נורה ג'ונס, הופעה חיה בבית הבלוז בשיקגו. אני חושבת על המפוכחת שלי..
i can't help myself. i've got to see you again.
שיר מעולה. אני אביא לה אותו לשמוע.

הבית שלי נורא מבולגן, וכמו החיים, אני הולכת להתחיל לסדר אותו. בגד אחר בגד. לתוך המכונה. מים שוטפים הכל.