לפני 19 שנים. 16 ביולי 2005 בשעה 9:43
עובדה חשובה שכמעט שכחתי
"Always protect the Face".
- מיליון דולר בייבי-
אני כותבת פוסטים ומוחקת אותם. כבר שני פוסטים מחוקים.
לכתוב למחוק ולכתוב ולמחוק.
לעצור לא לכתוב. כן לכתוב. בתוך בליל של כותבים, ישנו בליל של מילים.
ערכו, מדוד בעיני המתבונן. בעיני, ערכו, מזערי. ובהיותו חסר ערך, בין אם הוא מחוק או כתוב. קיומו אפסי.
אבל די לבחבושי חוסר הביטחון העצמי שלי (שגם הם חסרי טעם) נעבור למילותי הריקות להיום.
אני כבר הרבה זמן הוזה במחשבות מגדריות על מעבר להיות הומוסקסואל.
מאז הכרתי את במאי ההצגה "בין לבין". אני חושבת שזה היה לפני 4 שנים או משו. אז הוא עדיין היה היא, קצוץ שיער, ביישן. מדבר בלחש. מראה מאוד לסבי.
היום הוא עם רעמת שיער שקשה לפספס. קולו בוטח, מרשים. בזמנו, בתור ילדה בת 18 בפיקניק ההוא בתל אביב, חשבתי שאם הייתי מחוברת לרגשות הטרנסים שלי יותר, ומקבלת את עצמי הגבר קצת יותר, הייתי מגלה שאני הומוסקסואל. שזה משעשע משו, כי אם אני באמת אהפוך לגבר, אוכל סוף סוף להיות עם כל הנשים הסטרייטיות שאני כל כך נמשכת אליהם. אבל אבחר להיות עם גברים. חה.
הומוסקסואל
לסבית
ביסקסואל
ביסקסואלית
אני לא רוצה כל כך את עצמי יותר. ועדיין, הדרך הזו של אין חזור מפחידה אותי.
אם השנאה העצמית אל הגוף היתה בי חזקה יותר. אני מאמינה שכבר ממזמן הייתי פוסעת בדרך הזו. בינתיים, אני נהנית מהדואליות של קיומי.
מעובדת היותי, לא גבר, לא אישה.
אני חוזרת אחורה למשהו שכתבתי בגיל 17. מדהים איך שאנשים לא באמת משתנים. מה זה אומר בדיוק? שגם בגיל 40 אני אהיה ככה, מעט לפני המוות?
אני רוצה שבלוויה שלי יאמרו, "כן.. זה חבל שהיא מתה כל כך צעירה. אבל היא תמיד אמרה לנו שככה זה יהיה".
מצד שני. אפאחד לא מקשיב לי אפעם. הה.
ולסיום נביא ציטטה של יוני רכטר: (מיתוך הדיסק -התכוונות-)
"וגשם נופל על העיר
והעיר שותה את הגשם
והעיר לא שבעה אף פעם
והגשם ממשיך לרדת
ומוצא את הדרך לים
ולי אין לאן ללכת
אף מקום,
בכל העולם
וגשם יורד על העיר
ונופל וממשיך עוד ליפול
ואני יושב ומביט בו
חושב על העולם הגדול
והגשם ממשיך עוד לרדת
ודופק על כל הגגות
ולי... אין לאן ללכת
אף מקום...
בכל העולם
והגשם ממשיך לרדת
ומוצא את הדרך לים
הגשם ממשיך עוד לרדת
ונופל וממשיך עוד ליפול
ולי... אין לאן ללכת
בכל העולם הגדול"
עד לכאן הפוסט
_____________________________________________________________________________
==========================================================
ונעבור למשהו קצת יותר מייגע- אותו הקטע המדובר לעיל- ראו הוזהרתם ארוך במיוחד...
==========================================================
_____________________________________________________________________________
הפייסטוס ואני.
02.05.2001
אני היבריד מוזר של יצור פיות אוורירי והפייסטוס. האל חרש המתכות מהמיתולוגיה. אני לא גבר לא אישה וזה כבר לא שייך להפייסטוס. כבולה לעד בידי מוסכמות חברתיות. כך, אני חייבת לעשות כך, חייבת להרגיש אחרת, ואם לא, אז אני חשה לא בנוח. אוהבת להרגיש נוח. מסוג האנשים שלא חשים אליהם כל כבוד כי הם מעולם לא עמדו על שלהם. ואני באמת לא. זן חדש של תולעים הקמתי. אני, ההיבריד בין האלפים התמירים והפייסטוס. גם הוא היה חסר כל כבוד עצמי. כולם לעגו לו, לצורתו החיצונית המכוערת. הוא בגמלוניותו, לא התאים למשתים שלהם ולשיחות ההבל. היה אומן שאין כמוהו במתכת אבל לא היה יכול לצעוד. נכה. אני שונאת להרגיש גמלונית. שונאת את תחשות ליצן החצר שמבטים מלגלגים מעניקים לי. אני ההיבריד, התולעת הפחדנית. שילוב בין היפה והחיה. ואיך להסביר לעצמי שגם כשאני עושה כל מה שהוא בסדר, מתלבשת כמו כולם ומדברת כמו כולם, לא מוזר, לא דיבור ארכאי, זה מרגיש מזוייף. כשזה מרגיש שייך אז זה מרגיש לא אמיתי. והחברה המשתנה. השתינה. צריך חברה, זה חשוב, אני יודעת. הרבה יותר קל להעביר עוד יום בשקט, בלי לעשות כלום. הוא עובד כמו כל הימים ועדיין מרגישים לבד. מתחילים לא לרצות להרגיש ביחד וזה לא משנה. כי כלום לא משנה. עדיין אותה התחושה, לא של גבר, לא של אישה. וזה בסדר להרגיש ככה, עדיין קטנה. זה לא צריך להפריע שאת מרגישה ככה. זה יעבור את יודעת. זה "קטע" כזה. תקופה של לנסות דברים ולבדוק. גיל ההתבגרות. עוד עשר שנים תראי את זה ותצחקי על עצמך. תעמדי מלמעלה ותסתכלי על הילדה הגמלונית הזו. אז כשעוד היה בסדר להיות ילדה ילד. לפני שזה הפך להיות פאתטי. את, גדולה וחכמה כמו שתהיי, תביטי מטה ואולי תרחמי עליה אבל בטוח תתיימרי להיות טובה. כי זה מה שאת עושה. מי שלא תהיי. לא מבינה אותך. אף פעם לא הבנתי. הדמות שאת עוטה משתנה כל יום, יום אחד את רופאה ואחר כך אשת הייטק ואולי מרצה בחוג למדעי הרוח או סופרת, מה, את יכולה להיות סופרת ואלי אשת עסקים או רואת חשבון. את יכולה להיות כל דבר ושום דבר. את גם יכולה למות בתאונת דרכים לפני שהספקת לעשות משהו. או פיגוע. או שתחליטי שנמאס לך להיות לסבית בו'צה מזדקנת ותחליטי למצוא איזה צוק ציורי משהו ולמות. באיזור נתניה או ראש הנקרה. ככה. בלי שאף אחד ידע. או אף אחת. וזה בעיה הגיל הזה. הכל נראה כמו שקר ואת לא יודעת לאן ללכת. נמאס לך לדבר עם עצמך ואת לא ממש מעניינת יותר. לא מוצאת את הילדה ששיחקה כדורסל וקראה ספרים והיתה לבד. לא זוכרת איך לעשות ככה שלא יהיה איכפת ממה שחושבים על מי שנמצא מסביבך. למה באמת איכפת כל כך . ששש.. שאף אחד לא יראה. שאף אחד לא יידע. זה קצת מתנגש ברצון שכל העולם ידע ומתישהו כל העולם מתחיל באמת לדעת. צדקת את יודעת. אחרי שהם יודעים לא ממש איכפת להם. כמו שצריך.
אני נטמעת בקהל שוכחת מי אני, כי בחברה של שלנו, זה לא ממש חשוב מי זה אני. אלוהים כמה שאני שונאת את העשורים האחרונים. את הקידמה. למרות שאני נהנית ממנה. מעין סוג של צביעות לא מוסברת. דומה שעל כל חידוש ודבר שבא להקל על החיים, נוצרת מחלה חדשה ובאה לגבות את המחיר של הטבע. פתאום יותר תאונות. פתאום יותר חרא בעולם. יש ימים שהכל נראה כל כך מדכא. לא ברור למה. יכולות להיות צרות כל כך יותר גדולות. מוזר. מוזר כל כך. זה מדהים איך שהעולם שלך בתור מתבגר הוא צר. הכל מתנקז אליך.
אתה אתה אתה אתה ואתה ואת ואת ואת ואת
אני כבר לא יודע כבר לא יודעת. מרגישה דפוקה. כל מי החיים האלה אני לא יודעת. התבגרתי להיות מי שאני לא. ואני לא יכולה להתבגר להיות מי שאני כן ואני תקועה באמצע החיים לא יודעת כלום מתיימרת לדעת הכל ומרחיקה את הכל ממני. ממילא אין כוח לכלום. אז יושבים. עוד יום עבר. יפה. מה עשינו היום? שום דבר מיוחד. האידיאליזציה של הדברים המיוחדים האלו. ואם אני אגיד צנחתי צניחה חופשית. וואו. צניחה חופשית. ומה אם כל יום חמישי אני צונחת צניחה חופשית? אז זה כבר לא דבר מיוחד, זה סתם שגרה. אז הפייסטוס עשה את החרבות והמגינים והכתרים והצמידים לאלים ולאלות, כן, כשהוא היה ילד קטן זה נראה חשוב. זה נראה גדול. פתאום עכשיו, הפייסטוס, חולם את אפרודיטה, בן 30 בן 300, לאלים זה אף פעם לא שינה, וכולם לוקחים אותו כמובן מאליו. למה לא? מגן זה לא כזה דבר שקשה להכינו, ובאמת להפייסטוס לא כזה איכפת. אבל חסרה לו ההתלהבות הראשונית, הבתולית, כשהראה את דבריו הראשונים. אז נזכר הוא שכזו מעולם לא היתה. הוא מכבה את אש הכבשן, מניח את פטישו על הסדן שכבר נשחק מרוב עבודה, וסוגר את בית המלאכה. הוא השיג את אפרודיטה שלו. זה קצת מצחיק לא? אלת האהבה לא מודעת לאהבה. מעולם לא האמנתי משהו בכוחה של אפרודיטה. מעין כוח להשחית נתנו בידה והיא אכן השיחתה כאוות נפשה. כעת אני חולמת גברים בלילות.אחותי חולמת נשים. היא סטרייט, אני לסבית. אולי שתינו סטרייט, אולי שתינו לסביות. אני לא יודעת אם אני חולמת גברים כי אני מרגישה כמוהם או חסרה אותם. האם היא חסרה נשים? והרי ידעה לא מעט נשים. יותר ממני. גם גברים היא גבר ממזמן לא ילדה. נהנית משני העולמות אחותי. דמותה כבר עוצבה וגם כשרע לה עדיין טוב ויש לה ליבה. וליבתה טובה. לי נשאר רק טוב לב מזוייף. כמעט כמו הפיות. כמעט כמו האלפים. אולי אם אני אהיה מספיק צבועה, אני אוכל להפסיק להרגיש כל כך גמלונית. להפסיק להרגיש כמו צב שנלקח ממנו בכוח שיריונו. לא פגיעה כמו עייפה. ממה עייפה? ממה כל הרחמים האלו? למה הגיל הזה כזה דפוק? כל גיל הייתם יכולים לומר. ובטח גם הייתם צודקים. ואז צוחקים. זה הכל עניין של גישה. להפסיק לחפש דברים שיעזרו לי. זה לא שאת לבד כמו שאף אחד לא יעשה בשבילך את העבודה. אפשר לקלל את כל העולם ולהיות מדוכאים, זה ממש לא יעזור. אז הנה, את התרפיה החודשית שלך עשית, חסכת ביקור לפסיכולוג, זה טוב. ממילא ביקור חודשי אצל פסיכולוג לא נראה טוב כשהצבא מדפק על הדלת. מה את פסיכית? לא. סתם מוזרה. ואפילו זה כבר לא. פעם הייתי מוזרה. פעם. בכלל מותר לך לדבר ככה ילדה? להשתמש במילים כמו "פעם". צצ. באמת. לכי, תרפרפי בכנפיים הקטנות שהכנת לעצמך. הן יפות את יודעת. את חייבת להשאיר את הפטיש מאחור, הם ייקרעו אחרת. הכנפיים לא יעמדו בנטל, בעומס הפטיש. נימים מוזהבים, יפים וקטנים, ייקרעו. הכנפיים ייפלו לארץ. את תביטי ותדעי שאי אפשר לחבר בחזרה או הפייסטוס. או פייה. תחליטי. אי אפשר שניהם. זה יוצר היבריד. היבריד מוזר מדי. לא כזה טרנדי. כזה שמסתכלים עליו ברחוב ומגחכים. כי הוא לא נורמלי. זה לא בסדר. גם לא מתחבר לעדת הלא נורמלים. שום דבר לא מתחבר בהיבריד כזה. רק נראה יותר יותר פאתטי. גם קצת מצחיק. כמו היפני הזה שקראתי עליו ממש לפני הרבה זמן שהחליט שהוא סקרן, הוא הולך לבדוק את הצד האחר. אז הוא לקח כמה כדורים, כמה יותר מדי, כמו שצריך והלך לבדוק למה אף אחד לא חזר משם. גם הוא לא חזר. מה אם אין שום דבר כשמתים? רק חוסר קיום שכזה? או שהוא נתקע בחלום שלו שוב ושוב? מה אם זה סיוט? מה אם באמת אין גהנום או גן עדן. או שכל הקונספירציות באמת נכונות ואנחנו בסך הכל חלק מחלום של מישהו ונמצא בכלל במקום אחר לגמרי? ואז מה איכפת אם עצוב או טוב. נחמד או רע. בעצם הכל חלום וכולם בסוף מתים. אז מה איכפת? למה לא לחיות כמו כולם? לגדל כלב, חתול, ילד או שניים בעל להיות מורה איפהשהו, להדביק את הכנפיים המוזהבות אחרי שבטעות החלטנו להתעקש ולנסות לעוף עם הפטיש עדיין אחוז בחיכנו. אז נדביק ונהיה כמו כולם ואף אחד לא ייראה. אף אחד לא ידע. לא צריך לכתוב במחשב. אפשר ללכת ולכתוב בחול, המים ישטפו הכל ויעבור.
טוב, תמיד ידעתי- מים שקטים חודרים עמוק.
