היורדים- נפולת של נמושות

לפני הנסיעה לעיר החטאים התבשרתי על משהו שקרה לחברה טובה שלי. היא לא עונה לי לפלאפון ואני כל כך מצרה על הכוויה שחטפה. גברים, קיבינימט איתכם. אדם ששיקר ורימה מהרגע הראשון.
בא לי להכניס לו מכות.
ובאמת מגיע לו.

אני חושבת שהיום צריך לציין את היום שבו לא חשתי נבעלת לראשונה בחיי. הפעם אפילו ביקשתי להיות נבעלת. אבל, אפולו, כמו במיתולוגיה, כך במציאות... לא ממש (למרות שטכנית כל האלים הזכרים ניסו לבעול בחורינה בשלב זה או אחר). אני חווה את איבוד הבתולין שלי כל פעם מחדש. לא יאומן.

השעה חמש פלוס שלושים דקות.

אני לא זוכרת מתי לאחרונה קמתי כל כך מוקדם בשביל מישהו. רק בשביל האקסית שנמצאת בחו"ל. ואו-הו כמה שקמתי בשבילה בשעות כאלה. ההקפצות של אמצע הלילה. כוסעמק. אבל אצלה זה היה בגלל הצבא.

אז הפעם זה היה איסוף בשביל שיוכל ללכת לעבודה.

חמש בבוקר בכל מקרה. לא משנה מאיזו סיבה..
ולא משנה כמה טוב מריח הבושם שלו.
(התאפקתי נורא לא לשאול אותו באיזה אפטר שייב הוא משתמש.. אני והפטיש אפטר שייב/דאודורנט/בושם לגברים שלי)

באמצע הלילה, כשהתעוררנו מחדש כדי להיות אחד בתוך השניה, הסתכלתי על הגופות שלנו מתערבבים. שלו חום שזוף. שלי לבן שנהב. מדהים אותי איך שהגברים בחיי הולכים ונעשים זהים.
אפולו הוא הגבר השני בחיי שהוא שחום, חלק, יפה, עיניים של ירוק זהוב. הכל במקום. הכל נכון. ואין בו תוכן. בדיוק כמו הטייס.
אני קוראת לו "הטייס" כי יש לו שם של טייס. הוא בעצם ארכיטקט. ואנחנו לא שומרים על קשר. אני לא מצרה על זה.
שוב הייתי צריכה את האדם שירצה אותי כל כך, שיתעורר באמצע הלילה וימלא אותי. וסגולתו של אפולו, שכמנהגו, הקפיד לחבק אותי. כל הלילה.

עוד שם נוסף לרשימה שהולכת ומתארכת בניסיון שלי לנשום עוד נשימה בעולם המסוייט הזה.