היורדים- נפולת של נמושות

אלה ההנחיות שקיבלתי בכניסה למסיבת הבדסמ הראשונה לנשים בלבד.

אני מודה שעדיין קצת רועדות לי הידיים לאחר שעה מהסשן שעשו במסיבה הזו.
התגובות של הקהל שלא ברח ישר על ההתחלה, אבל ברובו הגדול ברח בהמשך היו די משמימות.
בעיקר תמימות שנתפקחה. "זה באמת כואב, הא?". וול... בואי נחשוב. הממ.. כן.!

הסשן כלל הלקאה במקל, הלקאה בשוט, והגרנד פינאלה- מחטים ואז מחבר של מעין חוט שיצר מחוך בין מחט למחט, והלקאה מחדש. בשלב המחטים, רוב הנשים בעלות הלב החלש, כבר נסו בזעקות שבר החוצה. באמת בזעקות שבר. אני חושבת שהיו אלה אותן הנשים שעודדו את ההצלפות הראשונות. אני לא פציתי את פי. הסתכלתי. הסתכלתי כשזה היה קשה מנשוא. וזה היה בשלב מסויים של הסשן, קשה מנשוא. למשל כשירד דם.

אני חושבת שזו היתה מעין התפכחות לא רק לבאות המסיבה אלא גם למארגנות, חברות טובות, וזה היה חייב לבוא מתישהו.

עצוב לי קצת, מכיוון שהמסיבה שהיתה מאוד מוצלחת עד לסשן, נקטעה באיבה, בעיקר בגלל שהקהל, שכל כך אהב להזדעזע מהסשן (שהיה קשה לצפייה, בעיקר בגלל שירד לה דם מהמחוך של המחטים) אותו הקהל לא עצר להסתכל על הזוג המדהים הזה לאחר שירדו מהבמה. הקהל לא ראה את הסאבית בסאב ספייס המטורף שהיתה שרויה בו. או את עומק האהבה שצריך כדי לאפשר כזה דבר.

או כמו שהדומית אמרה אחרי המופע כשבאתי לדבר איתן, לראות מה שלומן, "יש לי מזל שהתאהבתי במשהי שהסטיות שלה תואמות לשלי". לא יאומנו הנשים הללו. מדהימות.

אני לא חושבת שאני אצליח להירדם.
מה שכן, הקהילה הבדסמית "איבדה" הרבה לסביות הערב. כי כל מי שבאה לשחק בדומית וסאבית, בעלים וכלבה, הפנימה שיש משהו מעבר לקולר ורצועה בבדסמ.
הוכחה לכך שהמסיבה התחסלה ב2:30 בלילה. מוות מוחלט. כל התלאביביות חוזרות לביתם.

לא. זה לא צחוק. זה לא בכאילו. זה לא רפרוף של שוט בשביל לתבל את חיי המין הלסביים שסובלים רבות מהתסמונת הכרונית של מוות במיטה. זה אמיתי, זה נסיון ליצור סצינה, מאוד מחתרתית. מאוד לא קונבנציונלית. ורק המסיבה הבאה תאמר אם הנסיון הזה הצליח.

וזה מצחיק, כי אני "מתעסקת" בבדסמ רק חודשיים. אבל אני מרגישה שההתעסקות הזו היתה לי חוויה מאירת עיניים. העיניים שלי פתוחות רחב יותר. וזה עוד מבלי שהתעסקתי מעשית בבדסמ עדיין. כאילו שהוא תמיד היה שם ורק חיכה לי שאגלה בעצמי. זו לא התנסות. זו דרך חשיבה אחרת. על אהבה, על מערכות יחסים עם אנשים (וזה יכול להיות מערכות יחסים קורקטיות לחלוטין), על כל דבר שבעולם. כמו שאמרו רבים וטובים ממני (אני חושבת שזה כתוב בפרופיל שלך, מר זית) בדסמ נמצא בכל מקום.

אם בכניסה למסיבה לקחתי צמיד אחד ליד ימין ואחד ליד שמאל. בשלב מסויים השארתי את הצמיד רק על יד שמאל. זנחתי את הפן הסאבי שלי. ולא בגלל שאני מפחדת מהכאב.
פחות הרגיש לי אני.

עכשיו רק נשאר לי לנסות ליצור כתבה מהדבר הזה שהיה עכשיו. ולנסות להוציא את הבדסמ בצורה הטובה ביותר. כי זה תכלס מה שאני רוצה לעשות. אפילו אם זה לא קורקטי מבחינה עיתונאית. גם ככה זה עיתון מחורבן, הזמן הוורוד.

וערב טוב על ישראל.