היורדים- נפולת של נמושות

אני כבר לא שותה יותר קפה.

היום היה יום מעולה. החלטתי היום שאני מתחילה להתאמן ברכיבה. אחרי שיעבירו לי את הכסף מהפר"ח אני הולכת לקנות לי אופנים במידה שלי (הו ייס!!!) ולהתחיל להתאמן ברכיבת כביש. זה חלום של זמן מה כבר והנה זה מגיע.
אבל כדאי להתחיל בהתחלה, לא?
התחלתי את טיול האופנים שלי היום, נוסעת בדרך הלא נכונה, העיקר לרכב, לתת לרוח לבדר את שיערי. לתת לשרירים להתאמץ ולהימתח. נורא הזכיר לי את הסיפור הזה על עץ הקטלב. שנמתח והתאמץ והאדים והסמיק והכל כדי לנסות ולראות מה יש מעבר לוואדי, אליו הולכת חברתו הציפורת הנחמדת בכל פעם שהיא עוזבת אותו.

גם כן. עץ טיפש. נשאר תקוע באמצע ההר. 😄

רכבתי, בוחנת את הארבע ראשי היפה שלי.
צעקתי אל מול הנוף המדהים שנפרש מולי, ואקו החזירה לי בקול ענוג תשובה חלושה.
צעקתי וצרחתי עוד ועוד. בעיקר שאגות חופש.

אני מרגישה כל כך קלילה פתאום. כמו נטל שהורם מעל כתפי ובכלל לא ידעתי שהוא יכול ללכת. לא ידעתי שיכול להיות כל כך קל.

אחרי הטיול שעשיתי עם האופניים על הגב שלי, בינות לטרסות ערביות, התחלתי את המסע הקצר והפחות הולך לאיבוד חזרה הביתה. כדי לגלות שיש לי פנצ'ר. בשני הגלגלים. וכל הרגלים שלי שרוטות מהקוצים (למרות שזה היה לי נחמד קצת). אני אומנם בתוך ירושלים. אבל אין לי שום דבר עלי. לא ארנק, לא פנימית או אפילו משאבה. והבית לא קרוב מספיק כדי לגרור איתי את האופנים.
very very stupid defluo.

אז התקשרתי אליה. והלכתי אליה הביתה. כי זה היה פחות או יותר הפיתרון היחידי שהיה לי. חוץ מלסנג'ר חברה אחרת שתבוא עם משאבה ונעצור כל חמש דקות למלא אוויר.
יצא לטובה כי היום יותר מכל יום אחר, אוששתי את עובדת היותי זונה שבזונות. כי אני לא רוצה אותה יותר. אפילו לא קצת. עברו שלושה ימים או קצת יותר ואני לא רוצה אותה כבת זוג, ולא נמשכת אליה בצורה פיזית. כאילו בבת אחת החזרתי אותנו חודשיים (שלושה אפילו) אחורה. ואפילו לא לשם כי לפני שלושה חודשים עדיין היתה בי סקרנות כלפיה. ואפילו את זה אין לי היום.

אני סתם מחבבת אותה. אפלטונית. ואם ייעייף אותה להיות בקירבתי. אז גם זה כבר לא יישאר בי כלפיה. כי אני מתחילה לכבד את עצמי.

זמן יגיד וילמד.

מה שכן, שוב בפינתנו להערב נזכיר את יופיה של ירושלים, וסוד קסמה. הלא הוא, הקיץ.
הקיץ הפראי ומשולח הרסן התל אביבי אינו מגיע לעיר הבירה הקרירה והנעימה של ירושלים. הקיץ המרוסן והמעודן של ירושלים.
אוויר הרים. ריח אורנים. כשרכבתי עם הפאנצ'ר מהמעיין הזה שהייתי בו אי שם בדרך לגוש עציון עד לכניסה לירושלים (אחת מהן בכל אופן..
). תהיתי כמה זמן ייקח לגלגל לפני שהוא יישבוק חיים לחלוטין. לא עוברות 7 דקות לפני שהוא מחרחר חירחורים אחרונים. עוברים שני רוכבי כביש ורכב מאחוריהם (אבא שלהם) עוצר וממלא לי את הגלגל. אפילו לא הייתי צריכה לסמן לו יותר מדי שאני צריכה עזרה.
זה קסם חלק א'.
קסם חלק ב'.
אני יורדת מהמונית אחרי ערב עם חברתי (לא נעניק לה את התואר לשעבר, כי אנחנו חברות כרגע, אפלטוניות) צופרת לי מישהי באוטו. חברה טובה מהלימודים. אנחנו הולכות לבית של בת דודה שלה. ואני מוצאת את עצמי במסיבה הכי הזויה בעולם. המון אמריקאים, אחד מדרום אפריקה. הכל קורה בצורה הכי לא מתוכננת, הכי מקרית והכי כייפית שיכולה להיות.

ופתאום הבנתי מה שטחנתי לחברה טובה בדרך הביתה.
ציטוט מהשיחה: "אנחנו צריכות להשקיע בעצמנו ובאמת באמת לאהוב את עצמנו. לא בקטע נרקיסיסטי כמו בהיבט של בניה מחדש".

ברגע שאנחנו מאפשרים לענן הזה לחלוף מעל לראש שלנו, לגל הזה לשטוף אותנו מעליו ולא לסחוף אותנו איתו ולהטיח אותנו בחול. דברים מופלאים כל כך יכולים להתרחש. כי האנרגיות שלנו מאפשרות את זה.

אני הולכת לזמן לי את האהבה המתאימה. את האהבה הנכונה. ובראש ובראשונה אפנה אל עצמי.

זה אושר. שמחה אמיתית. הכל מתחיל ונגמר בי.