אחותי נתנה לבדסמ כינוי דמה חדש ואני ממליצה לכל מי שרוצה מילת קוד בשביל הקהילה לאמץ אותו לחיקו, וזה ADSL במקום BDSM. היא לא רוצה שהשותפים בדירה יבינו על מה אנחנו מדברות. אנחנו בשיחה טרנס אטלנטית. היא במינכן. אני בירושלים.
אדסל. זה לא באמת ראשי תיבות. זה סתם נורא בידר את שתינו.
דיבור בקודים, זה תמיד נורא כיף כי זה יוצר שפה פנימית. אישית רק לך ולשותף הזה לדבר עבירה. במקרה שלי- אחותי. מדהים איך היא מסוגלת לדבר איתי על הנושא בכזו שוויון נפש. מסתבר שברור היה לה שאני אגיע לזה כי אני חוקרת את הגבולות תמיד. ותמיד חקרתי. או כך היא אומרת.
אני פתאום רוצה את אחותי קרוב, במסיבת פיג'מות כמו שלא עשינו המון שנים. איזה שנתיים. מתגעגע לי אליה כל יום שהיא בחו"ל.
הכי אני אוהבת לשטוף את הידיים אחרי יום עבודה פיזית או אחרי שהרכבתי מחדש גלגלים באופניים (כמו עכשיו), ולהוריד מהידיים את כל הליכלוך שדבק בהם. למחוק את השחור ולמרק את הידיים. אני אוהבת את זה כי זה מזכיר לי את אבא, במפעל שלו, בסופו של יום, שוטף את כפות הידיים שלו, מוריד את כל השחור עם הסבון שנעשה יותר שחור מסבון לבן מרוב כל הגריז..
חשבתי עליה, תהיתי איזה דברים מזכירים לה את אבא שלה. נורא כואב לי מתוך הזדהות כי רק השנה שכלתי חבר ילדות שלי ואני חושבת עליו כל הזמן. ומתגעגעת לעתלית יותר מתמיד דווקא בגלל המוות שלו. כי שברירי הילדות המשותפים שלנו מתעקשים לעלות כל הזמן, לצוף בחלל הזיכרון. יש המון דברים קטנים שהם תזכורות קטנות לשברירי הרגעים האלה. אני מתבוססת בהם. מתבשמת בהם מתערטלת נזכרת ולרגע אני נמצאת שם. כמו חלון, שער בין מימדי שכזה לתוך עבר עמום, שבגלל עמימותו תמיד ייראה קוסם יותר.
כמו אז אתמול, כשבהיתי בברז בבית ההורים שלה זהה לברז שהיה אצלנו בבית פעם ממזמן ולרגע ראיתי את המטבח של פעם. עם הנוף לקדמת הבית. ירוק ירוק ועוד ירוק של גינה של אימא. השיש והמקרר הלבן והפינה עם החלון הגדול בתוכו הייתי יושבת וקוראת.
כן אני מתגעגעת. ונורא רציתי להיות לה אוזניים היום. שתספר לי על איך זה היה איתו. כשהיא מתגעגעת אליו, לאיזה דברים היא מתגעגעת בדיוק.
אני לא יכולה לדמיין מה זה להיות בלי אבא שלי. מפאת היותו חבר נפש כל כך קרוב. מוצא אחרון- סלע של שפיות ויציבות בעולם שלי שהולך ומאפיל בתקופות מסויימות. הוא שם בשבילי. כמעט בכל פעם. לדמיין אותי בלי אבא שלי. אני לא מסוגלת לזה. אולי זה לטובה שהיא לא רואה לנכון לפנות אלי כמשענת.
כי אחרי הכל, אני מסבה לה רק כאב. ולא במובן החיובי.
הלוואי, והיו דברים בצורה אחרת.
לפני 18 שנים. 10 ביולי 2005 בשעה 18:40
