היורדים- נפולת של נמושות

אני חושבת שכרגע סיימתי את אחת השיחות היותר חזקות וכאובות שאי פעם היתה לי.

ניחשתם נכון, אימא.

ולמה אני לא מתקשרת ולמה אני לא באה ולמה ולמה ולמה.

השיחה דווקא התחילה נחמד. באמת. אני סיפרתי לה על כל התמורות שעברו עלי בחודשים האחרונים ("---ודרך אגב אימא, אני חושבת שאני סאדו מזוכיסטית---" לא.... לא באמת אמרתי לה את זה), על העובדה שאני נחלצת מתקופה מאוד קשה ויוצאת אל האור על העבודות הלימודים, הדרייב שלי בחיים בכלל, על הכתבה שהתפרסמה ("באיזה עיתון דפלואו?" "לא חשוב אימא, עזבי") השיחה המשיכה עוד יותר נחמד, היא אולי תבוא לירושלים, לבקר אותי. וואו. זה יהיה מאורע מרגש. אני זוכרת מתישהו באמצע מאי שהיא היתה אמורה לבוא וזה לא הסתדר, או שזה היה אפריל.

ואז השיחה תפסה מפנה. זה היה באשמתי. ברור לי שזה היה באשמתי. חץ אחרי חץ של רעל. אני חושבת שהמפנה הזה התחיל בגלל שדיברתי על אבא. חבר הנפש שלי. אדם יקר. יש כל כך הרבה חרא במשפחה הזו, ההרוסה שלי, הלא מתפקדת אך מקסימה שלי. כמוני, לא מתפקדת אבל מלאה בחן. כן. המשפחה שלי הרוסה. אני לא מרגישה שיש לי בית חוץ מהבית שאני בונה לעצמי. בגלל זה אני לא יכולה לגור במעונות, בגלל זה אני לא מוכנה יותר לעבור דירות. בגלל זה אני לא מוכנה להתכלב יותר. כי אני צריכה את הבית הזה שחסר לי כל כך כבר 4 שנים. שלא לדבר על 9 השנים שחלפו מאז הגירושים.

כאילו בבת אחת כל הרעל שלי, כל הכעסים שלי עליה פרצו מתוכי, ממויינים למנות קטנות של ארס. מילה אחר מילה, נוקבת, חותכת. תוחמת קווים של דמעות מהפנים שלה שהזדקנו כל כך בשנים האחרונות. כאילו בבת אחת.

לא יודעת אם זה היה הלסביות, היציאה הנוראית מהארון, הבריחה מהבית, החיים עם הלבד הנוראי הזה. או שמא זו היתה העובדה שמעולם מעולם לא היה לנו על מה לדבר.
אני ואימא שלי מעולם לא תיקשרנו. היא לא ידעה איך לאכול אותי. תמיד אחותי היתה מיני אימא שנאלצה לתקשר איתי כי אמא שלחה אותה.
למה לא התקשרתי אימא? למה אני לא מגיעה לזכרון? כי הייתי עסוקה יותר מדי בלנסות ולא להתאבד אימא. כי עברתי תקופה שחורה מדי, והייתי עסוקה בלקום כל יום וללכת לאוניברסיטה וללכת לעבודה ולנסות ולא ליפול מאיזה צוק או להתנגש באיזו מכונית. כי הייתי עסוקה בלא למות אימא.
את יכולה להבין את זה אימא?

ושוב, הטענות שלה על היותי המתבגרת שהפנתה לה את הגב. על הבריחה, על הלסביות. על זה שחיפשתי לי דמויות אם אחרות. ונ.ש. שהיתה מוכנה לקחת אותי כשלא היה לי מקום אחר ללכת. מה דמויות אם אחרות אימא? את נורמלית? את באמת רוצה שאני אקח את שתינו עכשיו לטיול במורד הזיכרון כדי להחזיר את שתינו למקום השחור הזה שהייתי בו כשהייתי בי"א? את ב-א-מ-ת רוצה שנעשה את הגיחה הזו עכשיו?
אני אף פעם לא הייתי שם בשבילה, תמיד ברחתי. תמיד הם היו צריכים לחפש אותי, היא ואחי הגדול. אני עדיין בורחת אימא. אבל לפחות אני לא משקרת יותר. הכל היא הקריבה בשביל הילדים שלה. הכל היא הקריבה בשביל המשפחה.

איזה משפחה תגידי לי? על איזה משפחה את מדברת? אנחנו משפחה הרוסה. מפורקת. אין משפחה יותר אימא. תביני את זה. כל ילד כבר לא ילד. אנחנו חיים בשביל עצמנו. לכל אחד יש חיים משל עצמו. עולם משל עצמו.
אז למה את טורחת דפלואו, למה בעצם את עונה לי, למה את מתנהגת כאילו שאת הבת שלי. אין לי ילדים. זהו. אני לבד בעולם. ומה עם חגים וימי הולדת ולמה לא באים. ואיפה היית בסדר פסח ( אני בכלל לא זכרתי שהלכנו ביחד אני ואימא למשפחה של חבר הילדות שלי שמת*) לא זכרתי איפה הייתי בפסח והייתי איתה קיבינימט!
די אימא. תביני, אני בשר מבשרך ודם מדמך בדיוק כמו שאני מאבא. אני לא יכולה להתנתק ממך כי להתנתק ממך זה אומר לחתוך חלק ממני בדיוק כמו שאני לא יכולה להמשיך ולספור לאבא את כל השנים שהוא לא היה שם. ואני לא באמת יכולה לעשות את זה. אני חייבת להתמודד עם היחסים האלה שביני ובינך. אי אפשר לברוח יותר. אבל אני לא חושבת שאנחנו חברות. ואף פעם לא היינו. ושוב מזכירה את זה שאני ואבא בנינו את מה שהגענו אליו בהרבה מאוד עבודה קשה. היה צריך לבנות אמון מחדש על קרקע לא יציבה וזה לא קרה ביום אחד.

אני אפילו לא אומרת לה שאני לא אוהבת אותה כבנאדם. אבל זו תובנה נורא קשה שהגעתי אליה בשנים האחרונות. אולי בגלל זה אני לא מתקשרת אליה.

הארס נוטף, ממנות קצובות לפרץ כואב וחד, אני לא יכולה לעצור את השטף הזה שלו. כאילו שכל החודשים האחרונים שעברו עלי בניסיונות להזדכך, להשיל את נשל הנחש הזה, שאני עוטה ולא הולם אותי. לקלף את הקליפה הישנה ולצאת מחודשת. כל השינויים הפיזיים שחלו בי. התמורות. העובדה שאני עומדת אחרת. איתן יותר. יציב יותר. הכל גרם לקול שלי להיות יציב יותר בזמן שאני יורה בה את הצרורות הנוראיים האלה. נוראיים.












היום היתה הפעם הראשונה שדיברתי עם אימא שלי.










אחרי שניתקנו את השיחה, היא התקשרה לומר לי שהיא עדיין רוצה לבוא. ושהיא לא רוצה לסיים בכעס. ושאם אני רוצה שהיא תבוא, להתקשר בשלישי או רביעי. והיא תבוא.

אבל אני לא כועסת עלייך אימא. כבר הרבה שנים. אני לא ב-א-מ-ת כועסת. אני כבר לא באמת עצובה. אפילו לא רועדות לי הידיים מהפניקה או נוזל לי האף מרוב דמעות.

אני פשוט לא מצפה ממך לשום דבר. כלום.

ו*זה*- הכי גרוע בעולם. כי *זה* אומר שאני כבר לא הילדה שלך. ולפעמים אני חושבת שאולי אף פעם לא הייתי. אולי בגלל זה היה לך קשה "לאכול" אותי.