הערב עשיתי דראג אחרי שהרבה הרבה חודשים לא עשיתי.
לא שמתי איפור, לא שום דבר יוצא דופן, רק לסרק את השיער בצורה גברית, ללבוש באגי ולשים ביינדינג. אולוהים הביינדינג.
אני על תקן המשבצת שיועדה לי תמיד מאז ומעולם, הילדון, ההומו.
אני חושבת שספרתי 10 הומואים שאמרו את אותו המשפט בדיוק "אם היית הומו הייתי עושה אותך כאן ועכשיו". חה.
אבל לא על זה דווקא רציתי לדבר. היום, בפאב ההומו לסבי הקטן שלי, שכיית חמדתי אשר בלב העיר (שבליבה חומה), בעיצומו של ערב הדראג קינגס ודראג קווינס (אם מישהו/י צריכ/ה הסברים, תכתבו, אני אענה) ראיתי חברה לספסל הלימודים. מישהי שלא צפיתי לראות בלב פאב הומה הומואים מקפצצים. ופתאום חשבתי על איך זה נראה לה, הצופה מהצד, שלא שייכת ולא רוצה להיות שייכת. איך כל הסצינה הזו של נשים שלבושות כמו גברים, גברים שלבושים כמו נשים (ועוד נשים שהן כוסיות-על ולא סתם נשים). כמה כל זה בוודאי נראה לה מרוחק.
ואז חשבתי על הפעם הראשונה שלי בדאנג'ן שהיתה לא ממזמן בשבועות, ואיך הכל היה נראה לי מרוחק. איך נצמדית לבת לוויתי, לא באמת מעוניינת שתעזוב.
העירום, העירום הנשי בעיקר. כל העיסוק בכל מה שהתעסקו, כל הסשנים שראיתי. הכל היה קשה לעיכול. ולא בגלל שאני וונילית. כי זה לא היה המקום שאני רגילה אליו או דברים שאני רגילה לראות.
ולמעשה, חברתי הסטרייטית (וונילית וואטאבר) זה בדיוק זה. היא זרה לסצינה ההומואית. לבטח מבודרת מזה ומשועשעת אבל לא נוח היה לה שם בתוך הפאב. ולא רק בגלל החום הנוראי. אלוהים כמה הזעתי.
ובאשר להופעה, שהלכה חלק באופן מופלא, הבנתי שאני לא צריכה יותר לרכב באמצע הלילה בירידה, להרים את הידיים מהכידון ולעצום עיניים ולספור 10 ספרות איטיות כדי לקבל את פרץ האדרנלין הזה שאני כל כך מכורה אליו.
מספיק לעמוד על במה, אור זרקורים בעיניים (בשביל הסינוור), ולעשות ליפסטינג לשיר של יוני רכטר.
באמת שזה ממלא את המצברים לשבוע לפחות.
שבת שלום על ישראל כבר אמרנו השבוע?
לפני 19 שנים. 1 באוגוסט 2005 בשעה 23:38
