אתמול
ראיתי בחורה שמצאה חן בעיני.
והמשכתי ללכת.
בכיכר ציון אני וא' (שהייתי סוף סוף אמורה לבוא אליה לבית החדש, לזמן איכות משותף) נתקלנו בש' ומכר/ה שלה (לא ראיתי מרחוק). למעשה, א' וש' הן הגיבורות מהפוסט שמחקתי. אולי זה צדק פואטי.
וליוויתי את א' שהיה לה כבר מאוחר, וקבעתי עם ש' בביתה. היא על טוסטוס, המכר/ה איתה ואני על האופניים.
המכר/ה כך מתברר היא מכר. ראינו את הסרט ממבו איטליאנו והיה נחמד. גם המכר מאוד מצא חן בעיני.
והמשכתי ללכת.
לפתע אני מתוודעת לעובדה שאני נמשכת לטראנסים (בגלל שכבר היה לי קראש על טראנס כשהייתי בנסיעה לניו-יורק, מרץ האחרון). אולי זה בגלל שמניצים בי יסודות טראנסים, או לפחות קווירים הרבה יותר ממה שאני חושבת או מודה בזה.
אבל העובדה הכי מטרידה (חוץ מזה שהמשכתי ללכת.) היא, שאני לא באמת שייכת לשום מקום.
כשהייתי בת 6 לא הייתי שייכת באמת כי הייתי ילדון. כשהייתי בת 16 אז לא הייתי נשית מספיק. לא הייתי סטרייטית מספיק. אחרי 16 וגילויי הלסביות, ביסקסואליות, קהילה וכו' כשלרגע קטן היה נדמה שאני כן מוצאת את מקומי- עכשיו אני לא לסבית/פמיניסטית/בוצ'ה/טראנס מספיק.
ובהיבט של הקהילה הנוספת שנתגלתה בפני, הבדס"מ- אני חסרת ניסיון, לא בוטה מינית מספיק, לא פורנוגרפית מספיק. לא סגורה על עצמי מספיק (למרות שזה נורא לגיטימי*)
לא מספיק.
נקודה.
אז שכולם ילכו לאלף עזאזל. אין באמת כזה דבר שייכת. וגם אם אוותר לבדי,
נכון, החברה שאהיה בה (לבדי) תהיה שיפוטית ועם הרבה דיעות קדומות, אבל לפחות היא תהיה אינטיליגנטית.
חה!
או תתיימר להיות כזו.
בברכת הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו.
דפ.
לפני 19 שנים. 15 באוגוסט 2005 בשעה 12:52
