ונעבור למנת האוננות הוורבלית היומית.
היום מוכתר כאחד הימים היותר הזויים בחיי.
כל היום ביליתי עם יפנים מהוועידה שאני חלק ממנה וזאת למרות שאני נכשלת ביפנית. נו, אז לפחות עשיתי בונדינג עם הילדים משנה אל"ף לפחות ככה הנחיתה לתוך הכיתה של החננים תהיה רכה יותר.
זה מדהים הקטע הזה, העובדה שאני כביכול שנה ג' שמה אותי אוטומטית במקום הזה של פז"ם גבוה. לא יאומן ממש כי כל היום הסתובבתי עם בנות שמבוגרות ממני ב4 שנים שהרגיש כאילו אני זו שמבוגרת מהם.
יא אולוהים, איזה דבר מפגר זה פז"ם. בחיי.
ואז עשיתי את הפנל שלי בנושא הומוסקסואליות וירושלים. אחרי הכל מה יותר קל לי לחרטט מאשר הומואים בעיר הקודש? חה. כאן המקום לציין את העובדה שיפנים, לסביו?ת והומוסקסואליות- לא ממש הולך ביחד וכל הנושא הוא טאבו מטורף.
הפנל הלך מעולה. היפנים היו בהלם קרב ולא ממש ידעו איך לאכול את הנושא, אבל היה שיח, היו שאלות, על כולם יכולתי לענות. ויצאתי ממש מעולה. ישראל הוצגה באור חיובי אפילו שהזכרתי את הדקירות שהיו במצעד, את הדואליות והבעייתיות עם החרדים והקיצונים הדתיים. בלה בלה בלה. יצא ממני כל כך בקלות כל כך הרבה דברים, הלסביות שלי, הדראג קינג. לנסות להסביר מה זה דראג. מה זה ג'נדר. למה דווקא ירושלים.
רשמית הוכתרתי כמלכת הכיתה*
ואז להגיע הביתה מאוחר ממה שרציתי לגלות מליון שיחות שלא נענו מטלפון בירושלים. והודעה מאקסיתי, שתחיה. היא הראשונה שפתחה את הרצף הארוך מדי של שמות, שאפילו לא נכללת ברשימה (למרות שהיא יותר חשובה מרוב השמות בו) בגלל שמעולם לא שכבנו. רומן של כיתה י"א. וזה חמוד. בחיי.
מטח של שאלות לא ברורות בניסיון להבין את מידת הזמינות שלי (מהההההה????) והאם היא יפה בעיני. וזיכרון נשיקה על הפה במצעד הגאווה (מהההה? הרי הייתי מאוהבת בכלל באותה בחורה של אז)
אז השאלה הראשונה: כן. אני פנויה. למה אני פנויה? הערת אגב משהו על הכלוב, ומה אני עושה בכלוב ולמה הבלוג שלי נמצא שם, הרי הוא צריך לעסוק בסקס (לא, לא בהכרח) כי אני מחפשת בת זוג סאבית ועדיין אין לי מספיק ניסיון כדומית ועדיין לא פגשתי מישהי שאני אתן בה מספיק אמון או לא אפחד ממנה ואהיה סאבית שלה.
- אבל אין שם לסביות..
כן אני יודעת את זה. אלוהים, כמה שאני יודעת את זה. עדיין. לא קשור.
-לא מעניין אותך לדעת מאיפה אני מכירה את הכלוב?
לא. אני אגיע לזה אחר כך סיימי את השאלות שלך.
ואז היא מספרת לי על אחת מהפגישות שלנו השנה, משהו כמו אפריל בטח. ושלראשונה מזה שנים מספר היא חזרה הביתה וחשבה על כמה שאני יפה. משהו שקשור למכנס דייגים אדום ולמשקפי שמש (המהממות שלי!) ושהיא כמעט ולא זיהתה אותי.
ואני יפה יפה יפה יפה
כך היא אומרת.
ואני בולעת את המחמאה בשתיקה. אני לא באמת יודעת להתמודד עם זה כרגע. בכלל לא עלה בדעתי. לא חלף באוטוסטרדת המחשבות שממלאות את הראש שלי מזמזמות את מהלכן, לוחשות בשקט, צועקות ברעש, הרבה רעש.
כלום. נאדה.
והשאלות שלה מטרידות אותי. האם אני עדיין לא סגורה על עצמי, האם אני אפגע בה שוב.
מה? מה קשור? אנחנו חברות ידידות כבר הרבה זמן. היא בפאזה של ידידה. פאזה מהודקת במשקולות בטון למקומה. היא הזכירה לי את השיחה שעשינו בפעם האחרונה כשנפגשתי איתה ועם אבא שלי, בשיאו של הדיכאון שלי (או אחד מהם בכל אופן), שזה מה שגרם לה לחשוב עלי כעל אופציה חלופית, פנטזיה בכל הנוגע ל"מה אם אני נפרדת מהחבר שלי". דיברה על זה שאני אמרתי שאני אדם שנורא זקוק לאהבה ומסוגל לתת המון אהבה וזה בדיוק מה שהיא רוצה.
ואז שאלתי אותה מה היא
והיא אמרה שהיא סאבית.
ולדבר אחרון.
כואב לי לראות ידידה טובה שלי, עוברת סרטים שהיא עוברת. ולא ברור לי למה בכלל היא מעבירה את עצמה אותם. אדם נהדר כל כך, מוכשר יפה ודעתני ואלוהים כמה שזה חשוב.
אני רואה אותך ואני כואבת את מה שאת עוברת ואני מתה להגיד לך שאת צריכה זמן לבד ולנער את כל העולם שלך מהאבק הזה שנמצא בו וסתם מעיב על מושלמותו. אבל אני יודעת שאי אפשר ואני יודעת כי אני בדיוק כמוך ולא ברור לי איך אני מצליחה לסחוב את הלבד הזה ועוד בכזו סבבה. לא ברור.
תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב כי אם את לא הולכת לקרוא אותי אני אשלח אותך לקרוא אותי:
יהיה טוב, ואם לא יהיה טוב אז יהיה טוב אחרי שכל החרא יצוף מאיתנו והלאה, הרחק הרחק...
את שומעת אותי?!??! וזהו.
נ.ב. אני מלכת הכיתה. LOL כל הזכויות על הביטוי שמורות לממציאתו- דנדיליון.
לפני 19 שנים. 17 באוגוסט 2005 בשעה 18:25
