היורדים- נפולת של נמושות

האם יכול להיות שנגמלתי?
אבל לא באמת, פשוט בגלל התנאים הקיימים. או חוסר התנאים. = לא היה לי מתי להתחבר.

בפוסט שלנו אנחנו נעסוק בג'פניזים.
הג'פניזים הם עם מיוחד, הוא קטן מאורך בעיניים, ומדבר נורא מהר.

"אהההה... סו סו סו סו !!!"

הבנות נוטות להיות בעלות קול גבוה במיוחד שמסוגל לשבור אגרטלי פורצלן משובח. הבנים נוטים להיות.

הממ.. מעין חייזרים. לא בדיוק גברים.

אולי זה בגלל שהם קטנים, לא יודעת.

דיברתי הרבה ביום ראשון שני, עת נסענו לים המלח ולמצדה והצחקתי הרבה יפנים, קרעתי להרבה מהם את הצורה בהורדות ידיים ושכיבות בטן, אבל בעיקר דיברתי עם אחת מהישראליות, נקרא לה השיאצואית.

אז אני והשיאצואית הכרנו בפגישת היכרות של המשלחת הישראלית כשאמרתי לראש המשלחת מה אני הולכת לעשות כפנל (לסביות והומואים בעיר הקודש ע"ע פוסט "אני מלכת הכיתה"), נדלק בעיניה איזה זיק קטן של סקרנות או ציפיה.

במאהל הבדואי, אחרי שניצחתי בכל מיני תחרויות ישראל מול יפן והבאתי הרבה כבוד לדגל (LOL) נשכבתי על אחד המזרנים ופשוט הייתי על סף עילפון. ומי שהיתה לצידי ביקשה מהשיאצואית שתעשה לה שיאצו, אז גם אני ביקשתי. כי הגב שלי לרוב מתפרק. היא עשתה לי שיאצו איזה חצי שעה. והוא היה מעולה. ואז היא פנתה לבחורה שהציקה לה שעות ועשתה לה בשלב זה כבר הייתי שקועה בשינה עמוקה. אני מכירה את הקטעים האלה. אני עושה מסאג' כבר שנים. ואני יודעת לזהות ולקרוא אותה. זה נורא קל, אני עובדת בדיוק אותו הדבר.
בסוף הטיול, אני וישראלית אחרת יורדות את שביל הנחש והשיאצואית חולפת על פנינו, תפסה תאוצה ורצה את כל הירידה. בהיותי אדם אחראי, ניסיתי לתפוס אותה אז התחלתי לרוץ אחריה. קראתי לה לעצור, כי לרוץ את הירידה של שביל הנחש זה ממש מסוכן. לא שאיכפת לנו ממסוכן, אבל בכל זאת חראם. היא עושה אחלה שיאצו.
הרחק הרחק בסוף המסלול אחרי שצעקתי לה לחכות, תפסתי אותה ונתתי לה צ'פחה קטנה, לא משו רציני, ואמרתי לה שזה נורא לא בטיחותי מה שהיא עשתה. והתחלת ללכת לכיוון האוטובוס. היא הלכה אחרי בטרוניה, ששעה אני צועקת לחכות לה ואז בסוף כשהיא סוף סוף מחכה לי אז אני הולכת ממנה.

זה היה נורא פואטי בעיני.

באוטובוס חזרה אחרי טבילה בים המלח בניסיון עקר לגרום לחצ'קוני הגב שלי (שצצו בעיקבות גל החום) לעבור מהעולם הזה לעולם שכולו טוב, ישבנו ביחד בנסיעה לירושלים.

דיברנו על הרבה דברים, על לסביות ועל גברים ועל הסיבה שאני לא יוצאת עם אף אחת כרגע (כי אני עוד לא מוכנה, וכי אני רוצה בת זוג בדסמית) ככה בצורה הכי טבעית בעולם יצאתי מהארון השחור שאני בכלל לא זכאית להתיימר בזה שאני "יוצאת ממנו" כי אני בעצם לא באמת בדסמית.
מעניין זה מזכיר לי את ההתחלה של כל לסבית."איך אני יכולה לדעת אם אני באמת בדסמית מבלי שהתנסיתי?"

איך אני יכולה לדעת אם אני לסבית?

את פשוט יודעת. אני פשוט יודעת.

אני תוהה לעצמי אם היה שם פלירטוט הדדי. היא דיברה על עיניים ועל משיכה רגעית ועל אקסים ואיך זה יכול להיות שאני מסוגלת להיות בקשר עם אקסיות שלי. אני פשוט מסוגלת. בערך. זה נורא תלוי בהדדיות. הקשר צריך להסתיים. כל עוד הקשר לא הסתיים, אז שביבי- שרידי הזוגיות לא יאפשרו לחברות להתרחש.

להגיע הביתה לרוץ לנסות להספיק הכל. לקנות בגדים להופעה בערב (אה כן עשיתי הופעה אתמול בערב) לקבוע עם אטלנטי שפגש חברה אחרת. ולנסות להתמודד עם המשמרת המטורפת שהיתה לי בתחנת הדלק ועם המנייאק שאיחר ב45 דקות להחליף אותי. אימא שלו פוטה.
ולהתעצבן ולהרגע ולנסות להתלבש באוטו ולהגיע באיחור ולעלות בחלק השני של הערב. ולהופיע. ולא לטעות במילים. ולשמוע את הקהל שר איתך, וצוחק ופשוט נהנה.

ולא לפשל.

כל כך הרבה אנשים הגיעו אתמול. ספציפית, כי ביקשתי שיגיעו. שתיים הגיעו מהמרכז. אחת מהן עדיין בג'ט לג.

ואז נסענו הביתה, אני אטלנטי ודנדי. שיש לציין חירמנה אותי כל הערב.

באפלטוניות.
בבית ראינו את ההופעה שעשיתי כי אטלנטי צילם קטע וידאו עם המצלמה הדיגיטלית שלו. דנדי ציינה שנורא מרגיש לי נוח להיות גבר.. וזה הצחיק אותי נורא. דיברתי על דראג קינגס וקווינס ועל זה שילד ירצה ללבוש שמלה והטאבו שיש סביב זה. וסיפרתי לה שתמיד נורא נורא רציתי לשים כיפה. ואף פעם לא היה לי את האומץ. זה מצחיק אותי קצת אני חושבת.

בלילה במיטה. אטלנטי ישן על ריצפת המרפסת שלי, דנדי חובקת אותי ואני שוקעת בתוכה.

והיה לי כיף.

כשאני והשיאצואית דיברנו בנסיעה חזרה לירושלים דרך הכביש נדמה קוראים לו 440. כל הזמן דיברתי על הדיכאון ועל הקסם של ירושלים ואיך שכשאתה נמצא במקום הזה, אתה פשוט לא רואה את הקסם. אתה לא יכול, כי אתה חוסם את הקסם ממך. ואז בשניה שסיימתי לומר בדיוק את זה, פתאום, בבת אחת הנוף המדברי התחלף לנוף האבנים המסותתות, להר הבית, והסתכלתי נפעמת לאיזה רגע ואמרתי לה- הנה- זהו קסם! כאילו שכל העיר זהרה באור יקרות.

והשיאצואית שהיא ילידת ירושלים וגדלה והיתה ברוב שנותיה בירושלים, אמרה.
זה לא העיר שהיא קסומה. אלא איך שאת הופכת אותה לכזו. כי בך יש את הקסם.






היום עשיתי צהרים איתה (לא עם השיאצואית, השיאצואית לא מעניינת). יש לה מחשבות דפלואיות. זה לא עניין של מגדר הלא תביני, זו את.
הייתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים, ותמיד נפלתי עמוק והייתי צריכה להתחיל את המסע הסיזיפי שלי למעלה, משתרכת בבוץ מתקדמת באיטיות מחרידה של סנטימטר אחרי סנטימטר. אי אפשר לטוס לירח כשתקועים בבוץ, גם אם חולמים רק על זה. אבל לא זו הפואנטה שלי. אני חושבת שאנחנו הכרנו כשגם אני וגם היא היינו במקום שלילי נורא, עם המון רע שמופנה כלפי עצמנו בלי אפשרות למשהו חיובי.
עשינו צהרים, וצחקנו מהבדיחות הפרטיות שלנו והיא עשתה לי עיניים בלי בושה ואני, חלפו בי צמרמורות ביחד עם מחשבות של כעס עצמי על הקלות הבלתי נסבלת שהיא יכולה לעשות את זה. לנסות לראות אם היא רואה שהיא יכולה לגרום לי לאבד שיווי משקל. אפילו שישבנו על כיסאות ולא עמדתי, בעצם נפלתי, באותו הרגע ממש איבדתי את השיווי משקל בעיני רוחי ונפלתי. זה כמו שהיא מדברת על הקלמזיות שבה היא שרויה השבוע.
לדפש מוד יש שיר, try walking in my shoes
"you'll stumble in my foot steps"
בכל זאת, מידה 43, גם אני נתקלת בדברים ומועדת אפילו שהרצפה ישרה.
ועכשיו נלך לישון. (כי אני לא עושה שום דבר אחר חוץ מזה). וגם כי חם.

היו לי עוד המון דברים לומר, כמו העובדה שלא יכולתי לבלוע את החיוך שלי כל פעם שראש המשלחת אמר "סשן" במקום פנל. עוד כל מיני בילבולי ביצים על איך שאני תופסת את עצמי בעולם ועל רוחניות. דת ועוד כל מיני נושאים שעלו בפנלים שעשינו עם היפנים.

ועל העובדה שאני פשוט לא סתמתי את הפה, כל השבוע.
כי היה לי כיף. :))
ופתאום, אני מבינה למה אני לומדת יפנית. ופתאום, יש לי חשק לחזור וללמוד יפנית שוב.

ודנדי, המיטה שלי תמיד קוראת לך. רק תבואי. 😄

לילה טוב ישראל. הנה אני בא לעשות פה מסיבה.



*נ.ב.

כל הנשים שבאו במגע עם אטלנטי ופגשו בו הודו במה שאני ציינתי בבלוג לגביו. הוא ראוי ראוי ראוי.
LOL