עברו אי אלו ימים מבלי שנכנסתי לפה, מכורח הנסיבות, ע"ע בזק בני זונות.
אני מנסה להבין מה בדיוק קורה בחיי. לפני חצי שבוע התקיפו אותי בתחנת דלק שאני עובדת בה. לא משהו רציני, גם לא קרה לי שום דבר אבל עצם העובדה שמישהו יכול לבוא ולשדוד אותי מהכבוד העצמי שלי. חורה לי.
אני מוצאת את עצמי באמצעו של יום, באה לשחרר את האופניים מהמנעול ואדם הולך לכיווני ואני פוחדת. ממה בדיוק אני פוחדת?
אני בחורה גבוהה. אני חזקה יחסית. עברתי אי אלו סדנאות של הגנה עצמית. אני מסוגלת לזה, אני יודעת. אולי זה קשור לעובדה שמאז כיתה ה' לא רבתי מכות. עם אף אחד. משהו שקהה אצלי מאוד.
כשהייתי קטנה יותר, הייתי מדריכה בצופי ים. זה אילץ אותי להתמודד באופן מהיר עם כל מיני תופעות. עם פציעות ועם מצב ים סוער וציוד שבור. וכל זה תוך כדי תפעול של קבוצת חניכים בכיתה ה'. והייתי מאוד מוצלחת בזה. ידעתי לנתב את הסירת ליוויתנית בין השוניות של טנטורה, עם כל הסחף והרוח. ופחדתי. כן בטח שפחדתי. כמעט השתנתי במכנסים. אבל התמודדתי. עשיתי את זה.
והפעם פשוט קפאתי.
לא ידעתי מה לעשות חוץ מלנסות ולגונן על עצמי.
אין הגיון.
כבר עברו יותר משלושה ימים מאז ואני עדיין חושבת על זה. המוח הקודח שלי לא מרפה. קדחת. זה מה שזה.
ולנסות לארגן עם מי ללכת לישון רק כדי לא ללכת לישון לבד. טיפשי. בחיי.
אני שוב מבולבלת ומנסה לאמוד את צעדי בזהירות. כל פעם שאני בוהה בסימנים הכחולים שהתוקף עשה (ואין הרבה, רק שניים), אני מקללת אותו. כל כך הרבה קללות. ויש את כל הנושא האחר. שלא דיברתי עליו עדיין.
וגם הוא מבלבל אותי.
הממשות הזו של זוגיות. יכולה לפעמים לחרפן אותי. אני כל כך נאבקת בעצמי שלא ליפול למחשבות סרק. נאיביות. אני בעצם נלחמת בעצמי לא להיות עצמי. אני מרגישה משהו אחד ומוחקת אותו מיד. אני מדברת עם עצמי, ונהיית קרה. עצמי אומר לי משהו ואני עונה לה שתסתום. ככה. בפשטות.
מוזר, נאמר על פרופסור יודע-כל שכדי לעשות הרצאה של חמש שעות הוא צריך לא יותר מחצי שעה. כדי לעשות את אותה ההרצאה בשעתיים הוא צריך יממה כדי להתכונן. וכדי לעשות את ההרצאה ברבע שעה, הוא צריך שבועיים וחצי להכין את ההרצאה.
אני בערך ככה באהבה שלי. כדי לעשות אותה פשוטה, אני צריכה המון המון רעש בתוך הראש עד שאני יכולה להיות שקטה מבחוץ.
אבל זה רק מבחוץ.
אני לא באמת יודעת איך זה לעשות פשוט.
כל הנסיון הזה לנצח, לצאת חכמה, לצאת מגניבה. לצאת רגועה. שלווה, יודעת כל.
אני לא באמת יודעת שום דבר. המסכות האלה, המגינים, לא להיפגע, לא להראות אם אתה נפגע. מה זה משנה בסופו של יום אתה עדיין נפגע.
==========================================
וחוץ מזה כל מיני שטויות כמו להכין שמלה ולרכב על אופנים, לעבור לדירה שלי הכי כייפית בעולם. ומבחן אחרון שיעדו- יום שלישי הבא עלינו לטובה, אחות שעוד מעט חוזרת מחו"ל, ויפה שעה אחת קודם. מה עוד? רייטינג (איך זה הגיוני?)
ירושלים.
אני עדיין בחיים. וזה טוב.
עוד יומיים לאינטרנט מהבית. מי אמר התמכרות, מי?
לפני 19 שנים. 28 באוגוסט 2005 בשעה 8:41
