היורדים- נפולת של נמושות

היום שאלה אותי חברה טובה כמה חברים יש לי. כמה אנשים שקרובים אלי יש לי. אם אני יכולה לספור אותם.
כל פעם אני מספרת לה על פרצוף חדש, על נשמה אחרת שעושה לי טוב. והיא לא עומדת בקצב (סוף ציטוט)
יא, איזה ערסיות נתקפתי פתע פתאום.

התחלתי לספור. באמת שניסיתי. באמת באמת. אני לא יכולה לספור אותם. את החברים שלי. מוכת הלם קרב (כי זו היתה מעין מלחמה בעצמי לנסות לכמת ולאמוד את החברים שלי) התקשרתי לחברה אחרת. שקצת עזרה לי להבין שזה לא משנה כמה יש לי. כל עוד לי טוב עם זה.

זה מוזר כי אני נכנסת לתקופות שבהם אני מרגישה הכי בודדה בעולם. ביום חמישי שלפני שבוע מיד לאחר התקיפה, הייתי צריכה למצוא מישהו לישון איתו כי פחדתי להיות לבד, עם הסיוטים. אין מה להסתיר את זה. ואני בדירה של חברה שצריכה לנסוע לתל אביב אחרי שזכתה לקבל ממני שיחה בארבע לפנות בוקר כשהייתי צריכה אותה. מיד לאחר התקיפה הרשיתי לעצמי לבקש את העזרה הזו, להיתמך בחברות הזו. להישען כשקרסתי. אני בתחנה, בואי לאסוף אותי בבקשה. פשוט עד כדי כך.
אז אני בדירה שלה המוגנת. אחרי שהיא היתה איתי כל היום, בתחנת משטרה, אצל הרופאה, ואני רועדת, הלכתי סחור סחור, על סף דמע, מנסה לחשוב למי להתקשר כדי שיהיה איתי בלילה. הלוך ושוב הלוך ושוב, ופתאום נורא לבד, נורא חשוף ולא מוגן. אז התחלתי להתקשר. אקסית שאני נורא נורא אוהבת. לא דיברנו חודשיים בערך ויכולתי לנחות עליה לגמרי כשהייתי צריכה אותה.

הם שם. הרבה אנשים שדרכינו הצטלבו.

יהיה טיפשי לנסות לספור.

אחותי תמיד צוחקת עלי שאני מסוגלת לעלות לאוטובוס ולרדת עם חבר חדש. שאני אובר סוציאלית. וגם היא התרגלה כבר.


אז כמה חברים טובים יש לי? לא יודעת: 3, 30, 300.

יש לי אחד לפחות. ויש לי את אחותי. אנחנו מכירות איזה 6 שנים בערך. והיא עדיין לא התבגרה *LOL מצד שני, גם אני לא התבגרתי.

*אחותי גדולה ממני ב5 שנים.



_____________________________
תקציר: חברויות. כמה חברים יש לך? מיליון. ואני אוהבת כל אחד ואחת בצורה אחרת.