אני דראג קינג.
אניחסרת ניסיון, ההופעות שלי נוטות להיות משעשעות אבל לא מקצועיות במיוחד.
וזה בסדר. הופעתי בסך הכל 5 פעמים בחיי בתור דראג קינג. אז עוד מותר לי.
אתמול, שמתי את החליפה, את הווסט, העניבה, שמתי את הפאקינג (Packing) והבנתי משהו.
מחרמן אותי להיות דראג קינג. אני נהנית להיות גבר. זה משהו שמקנן בי מאז שאני בת 6. פתאום היה לי משהו דמוי זין. יכולתי כמעט לדמיין איך זה להיות עם כזה דבר. וכל הפנטזיות שלי, שבהן כיכבתי כגבר, נהיו הגיוניות פתאום.
מדי פעם שואלים אותי, מה הקטע הזה, להתחפש לגבר. אומרים לי שזה הגיוני שבנים ירצו להתחפש לנשים, כי זה אידיאל היופי והכל אבל למה לגבר? תמיד שומעים על בנים שלובשים בגדים מתוך הארון של האימהות שלהם. ואף אחד לא שומע על בנות שמחפשות דברים בארון של אבא שלהם. וזה הגיוני, כי לא ממש צריך את זה כשאתה קטן. אתה יכול פשוט לשים טי-שירט נורא גדולה של אבא, ולא ישימו לב. יגידו "בת-בן". לא ישלחו לפסיכולוג לילדים כי לילדה יש "הפרעה". אני זוכרת כשהייתי נורא קטנה, היה לי ויכוח עם אמא אני חושבת, על למה אסור לבנות גם לשים כיפה. אני זוכרת את עצמי עוברת על הארון של אח שלי ורואה את הכומתת בנים שלו (אז לפני שהכומתה הפכה להיות יוניסקס). אני רציתי תמיד לשים כיפה. (ילד טוב ירושלמים שכמוני). אל תבינו לא נכון, המשפחה שלי לא דתיה או משו. סתם בגלל מה שהכיפה מסמלת. וכשקיבלתי את הכומתה שלי של הבנים, לא היה משהו יותר משמח מזה.
המגדר שלי מעסיק אותי. זה משו שאני מתבחבשת בו כל יום. אני כבר לא יודעת מה הכי כיף לי. כי להתחפש לגבר, שזה כיף, זה עדיין להתחפש. אפילו שאני עוברת בצורה כמעט מושלמת. ולהתחפש לאישה זה גם כיף.
אבל זה עדיין להתחפש.
אתמול, הורדתי את הביינדינג (binding) והחלפתי חזרה לבגדים שלי, באגי וטי-שירט, ונשארתי עם האיפור. אני חושבת שזה מה שאני. האלף-בריד. היבריד בין אישה לגבר שהוא עדיין אישה. גבר עם ציצי וזין מפלסטיק.
ועכשיו לבשורה משמחת: אני עומדת לפגוש את אחותי שתשוב עלי ממינכן במהרה בימינו, אמן סלע!
(וחוץ מזה החלטתי לא להתקשר אליה בזמן הקרוב. אולי קצת אתבגר ואצא מגיל 16 שלי בתהליך. ומי יודע, אולי אני אפסיק להיות אדם ששקוע בעצמו כל כך. ככה אני אקשיב קצת יותר כשהיא תתקשר. אם היא תתקשר.)
לפני 19 שנים. 9 בספטמבר 2005 בשעה 8:12
