היורדים- נפולת של נמושות

היום חזרתי מפסטיבל סרטי נשים ברחובות. אמצע יום שבת, שמש חמימה, ואני החלטתי שאני לא הולכת לפספס סרט שקשור בצורה כלשהי לספר הזה. "סיפורה של או"
סרט שנעשה בשנה שעברה על ידי פולה רפפורט שבא לתאר את סיפורה של דומיניק אורי (Dominique Aury) אשר עומדת מאחורי שם העט פולין ריאז' (Pauline Réage) החתומה חת הספר "סיפורה של או".
[למעשה גם דומיניק אורי הוא שם עט ושמה המקורי של הכותבת הוא בכלל אן דקלוס ( Anne Desclos).]

קצת על הסרט ניתן למצוא במגזין הכלוב, במאמר מאת המלכה לירז העוסק במקור לסמל הבדס"מ
http://www.thecage.co.il/magazine,495.html
חוץ מזה יש את התקציר של הסרט בלינק הזה: http://www.iwff.net/getfilm2005.asp?itemNum=72


בתור מישהי שיוצא לה לראות די הרבה סרטים דוקומנטרים, (כי זה מה שאני אמורה לעשות במסגרת העבודה שלי), אני חייבת לציין שהסרט "הסופרת של או" הוא לא סרט דוקומנטרי קונבנציונלי.
פולה רפפורט שוזרת בין ריאיון אישי שערכה עם דומיניק אורי, קטעים מומחזים של הספר, נמנעת באלגנטיות מלהיכנס לתיאורים היותר קשים בסיפור, מסתפקת בקול הקריין כדי לספק לצופה את התחושות שברצונה להעביר. ואם לא די בהמחזה של הסיפור אז פולה חשה צורך גם להמחיז ראיונות שערכה Jacqueline Demornex בשנת 1974. וכן חלקים מהספר שכתבה דומיניק אורי על הספר או יותר נכון על מה שהוביל אותה לכתוב את הספר.
בשלב הזה כבר הלכתי לאיבוד לחלוטין.
אני הלכתי לסרט שיכול היה להיות סנסציוני. סרט שיכול היה באמת לשפוך אור על התקופה, על חבר מרעיה של אורי, שהם חברי הוועדה הספרותית ביניהם מאהבה ג'אן פולאן (Jean Paulhan) על הקשר ביניהם, האם היה בדסמי או לא? מה שקיבלתי במקום היה המחזה חיוורת של חלקים מהספר. ומראיינת שלא העיזה לשאול את מה שכולם רוצים לדעת.

תשובות?


האמת שהכנתי את עצמי נפשית לזה שהסרט לא הולך להיות מעניין, שבטח יראו אישה זקנה שתקשקש על ימי הזוהר של שנות ה50.

יצאתי מבולבלת מהסרט.

דומה שפולה רפפורט מנסה לאכול את כל העוגה בביס אחד ועוד להשאיר אותה בשלמותה.
הסרט עשוי בצורה טובה ולא טובה. לא סבלתי ממנו. דמותה של אורי של ימינו, אישה כבת 90 שנותרה קפואה בזמן, נאמנה לאהובה עד לרגע מותה, שנים רבות לאחר מותו, היא דמות מרתקת. גם הריאיונות הארכיונים ששלפה רפפורט מאפשרים לצופה הצצה לחיי אליטת הסופרים הצרפתים דאז. דובר בסרט על שיחרור פמיניסטי, על הטענות שלא ייתכן שאישה כתבה סיפור שכל כך מבזה אישה. אבל דומיניק אורי חיתה את חיה כ"או" מודרנית. כעורכת בהוצאה ראשית וכחברה הנשית היחידה בוועדת הסופרים הממלכתיתNational Committee of Writers , ביניהם היה גם פולאן (מהמקימים של הוועדה) ועוד רבים כגון אלבר קאמי, מדהים איך אורי מבטלת את דמותה כיוצרת. הספר עצמו נכתב כדי להחזיר את מאהבה אליה. יועד להנאתו, לאתגורו.

רפפורט מתפזרת לכל עבר ולא מעמיקה לחדור לדעתי. סרטים שלמים יכלו להיעשות על הצנזורה האמריקאית והבריטית בכל הנוגע לספר הזה. על חברי וועדת הסופרים, על הרומן בין אורי לפולאן. סרט על הספר סיפורה של או נעשה בשנת 75 (ראו http://www.imdb.com/title/tt0073115/ ולמעשה, אפילו שורת ריאיונות עם אורי של ימינו היתה יכולה למלא סרט שלם. רפפורט מביאה קטעי ארכיון רבים מבלי לקשר אותם ישירות אל הסרט, מה שאכן משרה על האווירה של שנות החמישים, אבל משאיר את הצופה קצת תלוש מה גם שהקטעים בהם מומחז הספר, בעיקר מתמקדים בעירום הגיבורה, ממעטים להדגיש את הקשר של או לסטפן וכמו כן אין הזכרה ולו הקטנה ביותר למערכות היחסים הלסביות שמוזכרות בספר שגם הם היו שערורייתיות לאותה התקופה בה התפרסם הספר. מתקבלת תחושת החמצה. או בעברית- מרוב דובים לא רואים את היער.
מה שכן, ציטטה אחת של אורי היתה שווה לראות את הסרט כולו, והיא כמובן, מובאת בסוף:

"אומרים שנמר אינו יכול להפוך חברבורותיו. כך גם אני איני יכולה לשנות את הסתירות שבתוכי, אם כן, מוטב שתתנו לי להיעלם".

לינקים נוספים שנעזרתי בהם (כי זכרוני קלוקל)

http://www.press.uillinois.edu/f04/paulhan.html
http://www.oraclutie.org/HdOSources.html