או יותר נכון, ילדה של פולניה.
אפילו שאימא שלי היא רומניה, זה עדיין עובר.
מאז שאני ילדה נורא קטנה, תמיד כשהייתי לא בסדר, נגיד, ביום הורים, עם חלוקת הציונים.
אז היתה מתכווצת לי הבטן.
כבר כמה זמן שמתכווצת לי הבטן אחרי שאני מסיימת לעבוד. באמת שאני לא יודעת למה.
לדעתי, הכיווץ בטן הזה הוא הסאביות שלי.
______________________________
אני מתוסכלת מהחברות הלסביות שלי. אני מרגישה שלא יודעת מה. אני מרגישה שאני לא בסדר. אבל בעיקר שאני לא מובנת.
חלקן כועסות עלי על זה שאני לא פוליטיקלי קורקט. לא מספיק פמיניסטית. לא מספיק בועטת. לא מספיק לסבית. לא מספיק לא יודעת מה. שאני לא נוהרת אחרי הג'נדר בלנדר. אני לא באמת באתי לעשות היסטוריה. אולי זה ההבדל המהותי ביני לבינן.
אני לא יודעת למה אין לי בעיה לפנות לחלק ממכרי בלשון זכר ולחלק האחר יש לי.
לא יודעת.
כשהייתי בחו"ל פגשתי שני טראניז ואפילו לא היתה לי בעיונת לפנות או להתייחס אליהם בלשון זכר. זה היה לי ברור מאליו. ברגע שהבנתי שהם הם ולא הן, בזאת נגמר הסיפור.
הבעיה שלי מתחילה ונגמרת בזהות של הבוץ'.
באמת שאני אנדרוגינוס בזהות שלי. אני אמצע מטורף. אני מזדיינת עם גברים ואני מזדיינת עם נשים, ואני נמשכת ללסביות ונמשכת לסטרייטיות. ואני ממשיכה להגדיר את עצמי כנקבה למרות שאני עושה קרוסדרסינג לגבר, חלום שהיה לי משחר ילדות עוד כשהייתי עושה לעצמי זקן מהקצף באמבטיה (חה! וידוי מטורף).
אני ממשיכה להתייחס אל עצמי כנקבה כי ככה אני רואה את עצמי. נקבה.
למרות שלהתחפש לאישה זה בדיוק כמו להתחפש לגבר.
תחפושת.
אני ילד חנון, ואני ילד מופרע. ואני ילד-ילדה.
אולי ההתעקשות הזו שלי לפנות אליהן בלשון נקבה זה כי אני נורא הייתי רוצה להיות אישה. אפילו שאני לא לגמרי כזו. אבל איפשהו באמצע המרדף המטורף הזה אחרי הפוליטיקה והנצחונות הפמיניסטיים והעתיד של כולנו, אני חושבת ששכחנו שלהיות אישה זה כיף. להיות אישה זה פלוס. לא מינוס. אפילו שאין לנו זין מחובר לגוף, יש לנו אחד בארון. יותר עמיד. יותר משחרר. כן אפשר לעשות מליון כפיפות בטן, לרבע לה את הצורה, ריבועים ריבועים. אבל אין על בטן רכה. שאפשר להתפנק בה. אפשר להעיף את הציצים האלה, שהם מקור לגנאי, מקור לזלזול. והם כבדים ועגולים ולא נוחים. אבל אפשר להתערסל בהם. להניח את הראש ולהנות. אפשר להתפייס איתם. ועדיין לפעמים הייתי רוצה שלא יהיו לי ציצים. בכלל.
אין הגיון בעולם הזה.
בגיל 22 אני צריכה ללמוד ללכת עם עקבים (לא נוח!) אני צריכה ללמוד להכניס את הבטן, להרים את החזה. לייצב את העמידה. ללכת עם רגליים צמוד. (תדמייני קו, ועכשיו תפסעי עליו). זה לא ללכת, זה לפסוע. זו החברה הפטריאכלית המדכאת והמטריאכליות המדוכאות. כי כולנו רוצות לשלוט בעצם. ואלה הן פסיעות קטנות, ולא צעדים. את אישה, תפסעי ברוך ובשקט, בבקשה.
אני פיל בחנות חרסינה ובא לי לתקוע בחדק שלי. מה תעשו?
בגיל 22 אני לומדת לעשות פאקינג* ([Packing] לדמות זין*) ולכרוך את החזה ולהניף את הידיים איך שבא לי. גם אם זה לפעמים יוצא נשי. ולחזור ללכת כמו איך שהייתי הולכת כשהייתי בת 8.. כמו ילדה-ילד.
אני בת 22. ואני לומדת כל הזמן. אפילו שהזנחתי את הלימודים האקדמיים שלי.
צ'יזס. איך זה יכול להיות שאני כזו זקנה/ כזו צעירה???
דור האיקס ווי זד.
דור הזיבי. והדור שאחרינו הוא דור הזיבי בריבוע. בחיי.
לפני 19 שנים. 10 באוקטובר 2005 בשעה 16:52
