היורדים- נפולת של נמושות

האקסית שלי, שנקרא לה אקסטרא וונילה, ניהלה איתי אתמול שיחת מסנג'ק.

במהלכה דיברנו על בדס"מ. הייתי רוצה שהיא תקרא את מה שכתבתי על הסשן הראשון שלי, מה שכתבתי בתחילת הבלוג שלי, ובמהלכו. כדי לנסות להסביר לה. במקביל לשיחה עם אקסטרא אני בשיחה עם מושא אהבתי לשעבר. (אקסית פשוט לא הולם אותה). ואני מספרת לה את התסכולים והיא ממש מעודדת אותי. באמת שאני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם האקסטרא בלעדיה. שכל הזמן תמכה והרגיש לי קצת כאילו שהיא מלטפת לי את הראש אחרי שנכנסתי בקיר או משו... :))

עיקרי השיחה ביני לבין אקסטרא היו: "את יודעת שהיו המון אלמנטים בדס"מים במערכת היחסים שלנו?"

אקסטרא- אני אומר שאני מסכימה. ושאין לי שום בעיה להודות בזה. ושזה גירה אותי בטירוף כל פעם שזה קרה. אבל אני גם אומר לך שאני יודעת שהגבולות שלי עוברים הרבה יותר קרוב לבית מאשר שלך. אני לא אוהבת להכאיב לאנשים שאני אוהבת אני אוהבת להתעורר איתם בבוקר, מחובקת ואני אוהבת ללטף אותם ויש גבולות שאני לא אעבור, ואת כן.

וזה ההבדל בינינו. בגלל שאת שם, ואני לא "



רציתי להגיד לה "עדיין" אבל אמרתי לה במקום זה "נכון. את צודקת. אני שם. את לא אבל אני לא מצטערת על זה, מתישהו אי אפשר להתכחש לזה".

"אני יודעת" היא אמרה.

"הכחשה זה רע."


התפיסה הזו שבדס"מ זה משהו שלילי, שיש בו רק אלימות, רק מכות. רק שליטה. אני משוכנעת שיש אנשים שיש להם מערכות יחסים כאלה, אלימות בלבד עם שליטה ומניפולטיביות רגשית בלבד. וזה לגיטימי בעיני, כל עוד שני האנשים (או שלושה או ארבעה...) שמרכיבים את מערכת היחסים הזו מודיעם לטיבה ומעוניינים בזה בדיוק.
אבל בהכירה אותי, היא אמורה לדעת אחרי שנה וחצי שהיינו ביחד, שאני לא אחפש קשר שיש בו אלימות בלבד, שליטה בלבד. אני אוהבת לחבק את האנשים שאני אוהבת ואני אוהבת ללטף אותם. זה לא עומד בסתירה לרצון לסשן מישהו. עיצבן אותי נורא הנוסטלגיה שנתקפתי כשהיא אמרה לי למה היא אהבה כל כך את זה שאני גבוהה. שהיא היתה יכולה להתעטף בי כשהיינו הולכות לישון. עצבן אותי בעיקר כי התגעגעתי.

אני זוכרת שכשדיברתי על אקסטרא עם מושא אהבתי לשעבר עוד אז כשהיינו סוג של ביחד, אז היא פערה עיניים כל פעם מחדש, כמו למשל כשסיפרתי לה שאקסטרא לא היתה מרשה לי לאונן בלי רשות. בלי שהיא שומעת.
ואז לקרוא על זה בבלוג של סקרלט... נורא שיעשע אותי. :))

היא הכי סאבית בעולם, רק בלי שהיא יודעת את זה. מסוג הסאביות המתמרדות.. לא נורא, יום יבוא.

לא עובר לי הכעס הזה על היומרנות האדירה שלה. אולי בגלל שגם אני כזו, ילדה חכמה (אבל לא חכמה מדי) שמתיימרת לדעת ולהבין הכי טוב, תמיד. גם כשהיא לא באמת מבינה שום דבר.
נורא רציתי לספר לה על החוויה של הספייס. לצאת מהגוף, מה שזה אומר, אבל זה היה נראה לי כל כך מיותר. כל הנושא בכלליתו, הוא טאבו כל כך גדול שמיותר לנסות להסביר לה משהו שאני לא הצלחתי להבין עד שהגעתי לשם.


שוב אין פואנטה.