היורדים- נפולת של נמושות

אני רוצה לחזור 6 שנים אחורה, מלפני הנשיקה הראשונה שלי שהיתה רק בגיל 17 עם החברה הראשונה. לפני הכל.
לפני המרדפים האלה אחרי האהבה והכסף והעבודות השונות, מעמד חברתי כזה או אחר. מלפני המרדפים אחרי הלסביות ואחרי הבדסמיות. מלפני הקטע הזה ומלפני הקטע ההוא.

כשהייתי ילדה מעפנה.

כשהשיא של המופרעות שלי היה לקרוא ספר של D&D באמצע שיעור היסטוריה.

כשכתבתי סיפורים על סקס, בלי לדעת איך סקס באמת מרגיש.

חה.


אני בודדה נורא. זה בוער בי.

איפה האהבה שלי ללבד הזה? פעם זה היה קיים בי.

היום אני רק מבקשת לשתוק.

בחודש האחרון, הפכתי את עצמי, נעמדתי על הראש. כל עקרונות המוסר שלי נתמוססו בין אצבעותי, כמו חול המתעקש להתאסף לו על החוף. ממאן להישאר ספון ביד שלי. הגדולה. כאילו בא אדם- ומחה בצורה הכי רגועה את הארמון שבניתי לי ביומרה גדולה- לחשוב שהוא עמיד בפני הכל כשלמעשה הוא אינו עמיד כלל וכלל. מה שנותר הוא בסך הכל קרקע שזהה לכל מקום אחר בחוף. בכלל אי אפשר לדעת שהיה פה פעם ארמון מבוצר של עקרונות. אבל היה פעם. א-נ-י זוכרת אותו. עם פיתוחים וקשתות. ארמון שאין שני לו מבין ארמונות החול.

אבל זה כל מה שהוא- חול.

מים שוטפים הכל.